1. שלוש צמות ברכב. צמה זה כמו זיהוי לבת, לא? זה צמה סינית או משולבת? אני לא ממש יודעת להבדיל. אני מנסה לפענח, עוד לא רואה מי זאת מי, אבל הן עם צמות. כן, צמות, משהו מסודר, נקי, אסתטי. כל כך שונה מהסיטואציה.
דורון עם הסוודר הוורוד (הדי יפה, הייתי אומרת) נעמדת מחוץ לרכב, מסביבה מאות אנשים. אנשים? חיות אדם. אני מתחלחלת מלראות את זה. אני מנסה להקשיב למה שאומרים, שזה שופוני, שזה סתם, שחמאס גמור. "חמאס גמור", אמא שלי מוסיפה, ומראה לי סרטון שלהם בוכים בטיקטוק. הם לא נראים לי בוכים. הם נראים לי מסופרים. הרבה השקעה בשיער יש שם בעזה, אני חושבת לעצמי. מחשבה מוזרה.
2. עוד צמה יוצאת מהרכב, טרנינג ירוק, פחות מכוער ממה שהיה בעסקה הקודמת, אז הלבישו אותם זוועה. אני כועסת על עצמי שאלו המחשבות שעוברות לי בראש. מה קשור טרנינג. גם נראה נקי, אני מוסיפה לעצמי, כאילו בכלל להוציא אותי מריכוז. מוזר על מה העיניים בוחרות להסתכל.
עוד צמה. צמה זה דבר כל כך, אולי, טהור? זאת המילה? במקום הכי מפחיד, מטונף ונורא, הצמה בולטת כמו איזה סמל. כאילו באה להראות משהו מסודר. רומי! אני מזהה אותה, היא פתאום דומה לאחיות שלה, לאמא שלה. למדנו להכיר את המשפחות כל כך טוב, והנה רומי בשר ודם עומדת, הפוסטר קם לתחייה. זה כמו חזון העצמות היבשות.
הרי רק ב-9 באוקטובר דיברתי עם מירב לשם גונן ברדיו תל-אביב. היא השמיעה הקלטה ואני זוכרת שחשבתי בלב: "וואי, אין סיכוי שהבת שלה חיה. כאילו, באיזה עולם?" והנה, בכזה עולם, מסתבר. בעולם של צמות משולבות וחמושי חמאס מחרידים.
3. הם חיים. אולי זה הקושי ההכרתי, שכל הזמן הזה הם והן חיו נשמו, השתוקקו, חשבו עלינו, על המשפחות שלהם, התגעגעו וקיוו. אפילו הלב של מי שהצביעו נגד העסקה לא נותר אדיש. הן חיות, ויש עוד. וזה קשה לראות אותם, את חמאס, עומדים ככה, מסופרים. מי מספר אותם? איך לכולם יש אייפונים חדשים וחצובות? אבל רומי, דורון ואמילי חזרו על הרגליים עם צמות, ויש אוויר, ונשימה, והתחלה של ריפוי.
