מועדון חברים
זאב רווח נהג לספר בחינניות איך הדמות של חכם חנוכה נולדה באלתור. זה קרה תוך כדי צילומי סעודת הקציצות ב'חגיגה בסנוקר', רווח הרכיב לפתע את המשקפיים ויהודה בארקן לצידו וכל הסט נפלו מצחוק על הרצפה.
הסיפור הזה קצת מבהיר את האיכויות הצ'פליניות של רווח, קומיקאי שידע לזמן ממרחבי הכישרון והאסוציאציות שלו דמות מיתית וקורעת בו ברגע, עם הכובע והמשקפיים העגולים - בדיוק כמו שקרה לצ'פלין לפני חצי מאה בהוליווד. הוא כמובן היה מזוהה עם מגבעת, מקל ושפם שיצרו את דמות הנווד.
לרווח יש עוד אלמנט, מקומי יותר: הרגעים הכי קורעים התרחשו כשהוא ניסה להצחיק את החבר הכי טוב שלו. וכך, בארקן ורווח, גם אם ניהלו קריירות מקבילות ולא שיתפו פעולה מעבר לשני סרטי הבורקס המיתולוגיים בשנות ה-70, איכשהו נראו לנו כחברים הכי טובים של הישראליות עד יום מותם. הם לא היו הראשונים שהבהירו כמה עקרון החברות חשוב כאן - קדמו להם הגששים, ועוד לפני חבורת בצל ירוק. אחרי זה כבר קיבלנו קבוצות חדשות: את מה קשור, את חנן סביון וגיא עמיר שממשיכים את החברות שלהם בסרטים ובסדרות כבר עשור וחצי. ובכל זאת, בשבוע שבו כולנו חשנו שוב כמה חזקה התחושה הכה-ישראלית של ערבות הדדית, השמחה המתפרצת והנחמה שבחברים, אין יפה מזה שאולי צמד הקומיקאים שהכי זכורים כאן כצמד, הם פשוט שני אנשים שנהנו להצחיק האחד את השני.
שחקן נשמה
הכרתי את זאביק כבר בתחילת הקריירה שלי כשחקנית. זמן קצר אחרי הסרט 'נורית', הציעו לי להחליף את דליה פרידלנד בהצגה 'בוטיק השקרים'. אחר כך שיחקתי איתו בהצגה 'מהומה רבה על לא דבר' ובסרטים 'יופי של צרות', 'תלווה לי את אשתך' ו'בובה'.
זאביק היה במהותו ילד שנורא רצה להצחיק אותי על הבמה. קשה להצחיק אותי על הבמה, אבל זאביק הצליח. באחת ההצגות ישב מישהו בשורה הראשונה וצחק בקול רם, פשוט געה בנעירות של חמור והרים רגליים. בכל פעם שהוא צחק, זאביק סימן לי עם האף, שימי לב. התאפקתי והתאפקתי עד שפצחתי בצחוק מטורף, וברחתי אל מאחורי הקלעים, שם עמד מפיק ההצגה, שפחד שיצטרך להחזיר את הכסף לקהל, ואמר, 'תפסיקי לצחוק ותחזרי לבמה'. והגאון הגדול הזה זאביק עמד על הבמה, ואילתר מונולוג שלם איך הוא אוהב את הקפה שלו, כאילו שאני מכינה לו בזה הרגע קפה מאחורי הקלעים. עשר דקות הבנאדם
דיבר והקהל צחק. הוא היה באמת יחיד בדורו, אשף, קוסם, מכשף. הייתה לו כריזמה מטורפת.
לשמחתו הוא זכה בכל כך הרבה אהבת קהל. כשהלכתי איתו ברחוב לא היה בן אדם שלא דיבר איתו, נישק וחיבק אותו ואמר לו תודה. הוא העניק לכל כך הרבה אנשים רגעי עונג. אמרתי לו, 'אני לא הולכת איתך יותר ברחוב. אף אחד לא רואה אותי'. באיזשהו מקום הוא עשה לדעתי בחירה נבונה. כיסחו אותו בביקורות, אבל הוא לא רצה לרצות אף מבקר. הוא בעט בממסד וכרת ברית עם הקהל. האהבה של הקהל שהולך אחריך חשובה ואחרי זאביק הלכו כמו אחרי נביא.
עונג שבתי
הפעם הראשונה שראיתי את זאביק הייתה בתפקידו האלמותי ב'סאלח שבתי'. הייתי סטודנט למשחק וקניתי כרטיס להקרנה נוספת כי רציתי לראות את זה שוב.
זאביק היה מאסטר של קומדיה ובמה. זה תמיד הדהים אותי שהוא שיחק את סאלח שבתי יותר מ-500 פעמים. הוא תמיד הביא אנרגיות מחדש, ויחד עם הקולות שהיה משמיע הקהל התמוטט מצחוק.
הוא הבין שהתרופה לכל היא הומור. הוא היה רופא שטיפל במה שכואב דרך צחוק.
יצא לי לשחק איתו בסדרה 'חסמבה דור 3' של דרור נובלמן. זאביק היה אלימלך זורקין ואני אחיו הצעיר, זרח. הוא ממש מוטט אותי מצחוק. הייתה לו תרנגולת שהוא דיבר איתה במהלך הסדרה, כי הוא אמר שהוא מרגיש שהדמות שלו צריכה איזו אקסטרה. הוא היה אומר לה טקסטים ומוסיף: את מאמינה? את מקשיבה?
השבוע הופעתי בתיאטרון הארצי בתפקיד של סאלח שבתי. מאחוריי כבר כמעט 200 הצגות ורוחו של זאביק תמיד שורה על התפקיד, אבל השבוע ממש שמעתי אותו. הרגשתי את הקול שלו. יש דברים שכשאתה אומר כמוהו, הם עובדים. רק הוא יכול היה להפוך כל מילה וכל אות למצחיקות. עדיין אמשיך לשמוע אותו מדבר.
