בימים שלפני השבעתו לנשיאות הכה דונלד טראמפ בכל תופי הרעם: הוא ירכוש את גרינלנד, יספח את קנדה, ישנה את שמו של מפרץ מקסיקו למפרץ אמריקה, יתפוס בעלות על תעלת פנמה, יראה לסין מאיפה משתין הדג. אם היה יכול, היה משנה את שמה של ארצות-הברית לטראמפלנד וחורת זאת באותיות זהב על פסל החירות.
כבר בנאום ההשבעה אתמול הוא הפחיד את העולם: הוא הגיח לבמה כמו אל נקמות אדוניי, והפציץ את המעצמה המייחלת לטיפה של פיוס באיום בצווים שעוררו זעם קדוש בעיני כל מי שהנאורות היא נר לרגליו והדמוקרטיה היא נשמת אפו. קשה להאמין, אבל בנאום שאמור היה להיות מאחד וחגיגי הוא החליט להודיע כי תור הזהב של ארה"ב מגיע עימו. זה היה נאום נטול חזון או תקווה, או בשורה. כיאה לנרקיסיסט ידוע, הוא דיבר בעיקר על עצמו.
כמו סופה רבת עוצמה המשגרת אל האופל את מי שעומד בנתיבה, כמו רעידת אדמה המעוררת גלי צונאמי, טראמפ ניצב אתמול על הבמה החשובה בעולם והבטיח להנהיג לא כנשיא של כולם – אלא כמי שבא לסגור חשבון: עם מתנגדיו, עם אלו שלדעתו גנבו ממנו את הבחירות, עם אלו שלעגו לו על בורותו, על בריונותו, על האגו המנופח שלו ועל שפתו המזוהמת. הוא יהיה נשיא של סך כל גחמותיו: שנאת הזר והאחר, בוז יצוק כלפי אלו שלא באים לו טוב בעיניים, המשכילים, אנשי האקדמיה, שוחרי המדע ואלו המנסים לפעול למען עצירת התחממות כדור הארץ – דבר שהוא רואה בו מזימה ולא מקור לדאגה לשלום העולם וקיומו. הוא יחבק את בני דמותו העשירים, האוליגרכים, סוחרי ההון. נשיא חסר מעצורים, שאין לו יותר מה להפסיד אלא רק לקנות את תהילתו, לרפד את חשבונות הבנק שלו ולהפוך את העשירים לעשירים יותר, ואת המדוכאים לעלובי החיים. טראמפ נראה כמי שבא ללמד את אמריקה מיהו דונלד הגדול: הוא טרק את הדלת בפני הדמוקרטיה היפה. וזה היה מעורר חלחלה כי הפעם, בניגוד לקדנציה הקודמת, לא יהיה מי שיעצור אותו.
אולם לעיתים, יש משהו מועיל בשיגעון: טראמפ הצליח להפחיד את המזרח התיכון באיום שימטיר את אש הגיהינום אם לא תהיה הפסקת אש בעזה. הייתה זו דוגמה מאלפת לפוליטיקת הטירוף: הוא המנהיג היחיד עלי אדמות שמצליח להלך אימים על נתניהו. כרגע הוא חותר להביא את סעודיה לשולחן שהוא עורך, והוא יוכל לעשות זאת רק אם ייתן למלך בריאד להיות שותף ליציקת היסודות למדינה פלסטינית בגדה ובעזה. הוא ינסה לכופף את נתניהו וממשלתו: הוא יפעיל את כל המכבשים, וגם יפתח את כל ארנקי העולם: המשימה שלו לקבל פרס נובל לשלום. אנחנו ההזדמנות שלו.
אולי מתוך מחול השיגעון הוא יצליח להביא שלום, או לפחות לעורר תקווה לבואו. באין דבר אחר להיתלות בו בנאום מזרה האימה הזה, אפשר לפחות לשאת עיניים להבטחתו להפסיק את המלחמות בעולם. ואם הוא יהיה מספיק נועז, אולי הוא יצליח להציל את המזרח התיכון מעצמו.
