אמרו שהוא כבר לא פייבוריט, אמרו שהוא מעבר לשיא, אמרו שהפרישה נמצאת מעבר לפינה – אז אמרו. נובאק ג'וקוביץ' הוכיח שהוא עדיין הכי טוב שיש, בטח במלבורן, הטורניר שהפך עבורו לסוג של בית שני, ניצח את קרלוס אלקראס שצעיר ממנו ב-16 שנה והוא רחוק שני ניצחונות מזכייה בגראנד סלאם מספר 25 בקריירה.
שתי משוכות נמצאות עדיין בדרכו – אלכסנדר זברב המדורג 2, וככל הנראה המדורג 1 בעולם ואלוף השנה שעברה יאניק סינר בגמר בין-דורי. אגב, זכייה באליפות אוסטרליה תהפוך אותו למבוגר בהיסטוריה שזוכה בגראנד סלאם, שיא שמחזיק מעל 50 שנה.
נדמה כאילו שכחנו מי זה ג'וקוביץ' ולמה הוא מסוגל – אז הוא (עדיין) כאן כדי להזכיר לנו. אתם אולי לא אוהבים אותו ואת ההתנהגות השחצנית/מתנשאת/מעצבנת שלו, אבל הרצון להספיד אותו פעם אחר פעם כחלק ממשאלת הלב לראות אותו נכשל לא ממש עומד במבחן המציאות. הוא, כמו רוב האגדות בני דורו – מלברון ועד רונאלדו – יפרוש כשהוא יחליט ולא כשפרשן או אוהד כזה או אחר יטען שהוא צריך.
נולה אוהב להמציא את עצמו מחדש: להוסיף עוד אלמנט למשחק, להסתגל לגיל ולהתאים את עצמו לתקופה. וכן, אם זה אומר להחליף מאמן – אז ברור. הכל למען מטרה אחת, לנצח. כמה שיותר, ועד שלא יוכל עוד. אנדי מארי, שלאחרונה קיבל את התפקיד, מנצל את ההיכרות המוקדמת והעובדה שהשניים נאבקו ראש בראש במשך לא מעט שנים, והצליח להעניק לג'וקוביץ' את הלהבה והלהט הפנימי, שרבים חשבו שקצת דעכו.
גם אם הטורניר הזה יסתיים בגביע וגם אם לא, תזכרו – ג'וקוביץ' לעולם לא יהיה אנדרדוג.
