הייתי בת שלוש כששאלתי את אמא למה לא קירצפה בסבון את הקשקושים שעל זרועה. לא הבנתי אז שמדובר במשולש, במספר – 48956 – ומה משמעותם. שנים רבות יחלפו עד שאגלה איך הוטבעו בברזל מלובן על בשר אנשים חיים. ואיך ניתן לזהות על פי המספר מתי הגיע נושאו לגיהינום. מעל הכל, למדתי את התעצומות המדהימות של נושאי המספרים - אנשים מסוג אחר. מעטים מתוכם נותרו. חפשו אותם. בית ספר לחיים.
מי שהיה באושוויץ לא השתחרר ממנו עד נשימתו האחרונה. כמה מכעיס שדווקא יום שחרור אושוויץ, שהפך ליום השואה הבינלאומי, מתיימר להיות יום ניקוי המצפון הבינלאומי, שהשנה צריך להיות המלוכלך ביותר ב-80 השנה האחרונות.
27 בינואר לא היה מעולם סיבה לחגיגות בקרב הניצולים. כשנכנסו הרוסים לשערי בית החרושת למוות הגדול ביותר בהיסטוריה מצאו בו רק 2,000-7,600 איש, תלוי בדיווח. הרעב, העינויים, וכמובן תאי הגזים שפעלו עד נובמבר 1944, עשו במרץ את עבודת ההשמדה – והעולם שתק. מטוסים אמריקאיים הפציצו מפעלי נשק באזור, והנשיא רוזוולט סירב להורות להפציץ את המשרפות. 1.1 מיליון, יש שאומרים יותר, יהודי פולין, הונגריה, יוון, סלובקיה, צרפת, הולנד, בלגיה, בוהמיה, סלובקיה, יוגוסלביה, איטליה ונורווגיה, היו לאפר שהמשחררים יכלו רק לדרוך עליו.
נותרו החולים שלא יכלו להצטרף ל"צעדת המוות" של המיעוט שיצא לגרמניה עשרה ימים קודם. "זחלו כלטאות", לפי תיאורו המזעזע של ק. צטניק, שקבע גם את ההגדרה המצמררת ל"מוזלמן" – אסיר אושוויץ מן השורה. "בני אדם שמשקלם כמשקל עצמותיהם ומעיהם דקים כקורי עכביש. מרעב מצמית, רבותי. מרעב וצמא שהורגים את האדם גם בחייו".
אמא לא הייתה שם ביום השחרור. במוזיאון אושוויץ היא מוגדרת כ"האסירה שעזבה את המחנה ב-18 בינואר ליעד בלתי ידוע". אסירה???!!! יעד בלתי ידוע??? כמה ציניות אפשר?
הייתי ולא הייתי באושוויץ. ראיתי את השער הידוע, את הרמפה, את המחנה שהפך למוצג מוזיאוני. לבלוק בבירקנאו בו נלחמה על חייה אמא במשך 17 חודשים לא הייתי מסוגלת להיכנס, וגם לא לשרידי תאי הגזים. אמא הייתה באחד מהם, והוצאה החוצה ברגע האחרון בפקודת קצין אס.אס שהגיע רכוב על אופנוע וצרח "תוציאו אותם, חבל על הגז, מגיע טרנספורט גדול מהונגריה".
אמא סיפרה, והרבה, מתוך מטרה ללמד אותי את העבר לפני ובזמן השואה, להכיר מה היה (אם כי לא פירטה את הזוועות הקשות) ואת התנהגות האדם לטוב ולרע, ולהפיק לקחים לחיים. הטביעה בדמי את העובדה ש"באושוויץ כולם בערו אותו דבר". כאבה את יהודי סלוניקי בדיוק כמו את יהודי הונגריה שלא היו מוכרים לה, ואת יוצאי עירה לודז' הפולנית כל כך.
מלקחי אושוויץ למדתי שאסור להתייאש. "תילחמי על אמא", אמרה לי דודתי, אחות המחנות של אמא שותפתה לסבלות גטו ורשה, מיידנק, אושוויץ וצעדת המוות. "את התחנה האחרונה לא מאחרים", חרצה (ביידיש זה נשמע טוב יותר) ויצקה בי כוח להילחם על חיי אמא המונשמת בערוב ימיה.
למדתי את כוחן של הרעות, המסירות, ההקרבה העצמית, האהבה והדאגה לזולת מאין-ספור סיפורי עזרה הדדית בנסיבות בלתי נתפסות. את כוחן של התקווה וההישרדות – מנושאי המספרים שילדו אותנו כנגד כל הסיכויים. את עוצמת האמונה. כפי שאמא אמרה וכתבה, "האמנתי והרגשתי בכל ישותי, נשמתי ובגופי שיש בכל אצבע אלוקים. בכל עונש אשר ניתן לנו ראיתי, כי בוודאי היה בו את היסוד הנכון, ובכך לא פיקפקתי ברגעים של החידלון הגדול ביותר".
למדתי שאסור להתייאש. למדתי את כוחן של המסירות, ההקרבה, האהבה והדאגה לזולת, את כוחן של התקווה וההישרדות ואת עוצמת האמונה – מנושאי המספרים שילדו אותנו כנגד כל הסיכויים
