בשבועות הקרובים, אם הכל ילך כמתוכנן – ואם מותר להוסיף, אז בעזרת ה' – הן יגיעו. אולי אפילו כבר במוצאי השבת הקרובה ישובו אלינו חלק מהתצפיתניות, במסגרת השחרור הצפוי של ארבע נשים. התצפיתניות שהפכו לסמל המלחמה. מי שהיו העיניים של המדינה, אבל היו שקופות בזמן אמת. מי שחברותיהן נרצחו ונשרפו במחדל האדיר של נפילת מוצב נחל עוז, ונלקחו באכזריות אל תהומות עזה. פניהן החבולות והמבוהלות של אגם ברגר, דניאלה גלבוע, לירי אלבג, נעמה לוי וקרינה ארייב הפכו לפנים של ההפקרה והמחדל. איך תיראה השיבה שלהן?
באגף השיקום במשרד הביטחון הוקמה לפני שבועיים יחידה מיוחדת לטיפול בחטופות ובחטופים מקרב כוחות הביטחון: יחידת "דרור", שתפקידה ללוות באופן צמוד את החיילים והחיילות שישובו מהשבי ואת בני משפחותיהם לשארית חייהם.
1 צפייה בגלריה
(לוריא. "הדבר המרכזי שלמדנו מהעסקה הראשונה הוא שאנחנו לא יודעים כמה אנחנו לא יודעים" | צילום: אלעד מלכה משרד הביטחון)
התוכנית נולדה בעקבות העסקה הקודמת והלקחים שהופקו ממנה. “האזרחים פדויי השבי מלווים על ידי הביטוח הלאומי, אבל משרד הביטחון הוא זה שמלווה את השבים ששירתו כחיילים בסדיר או קבע, המילואימניקים וחברי כיתות הכוננות", מסבירה לימור לוריא, סמנכ"לית וראש אגף השיקום במשרד הביטחון. "היום עובדת סוציאלית באגף מטפלת ב-700 איש. זה לא סביר שמי שתשוב מהשבי תהיה אחת מ-700. לכן קמה יחידת בוטיק שתתמחה בטיפול במקרים האלו.
"מאז העסקה הראשונה בתחילת המלחמה אנחנו מלווים שלוש משפחות ופצוע צה"ל אחד ששבו. פתאום מצאנו את עצמנו, לראשונה בתולדות אגף השיקום, מלווים ילדים קטנים. איך זה קרה? אם חייל או איש כוחות הביטחון נהרג ובני משפחתו פדויי שבי, הם מוכרים גם כמשפחה שכולה וגם כנפגעי פעולות איבה ויכולים לבחור אם להיות מטופלים אצלנו או בביטוח לאומי, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת השיקום שלהם".
בשבי ישנם עוד 14 חיילות, חיילים וחברי כיתות כוננות. "התקבלה החלטה שלפיה הצבא יהיה הראשון שיקבל את החיילים", מסבירה לוריא. "כבר בגבול יחכה נציג צה"ל שילווה אותם לכל חייהם. זה חלק מהאחריות השיקומית, לתת את התחושה ש'אנחנו שלחנו אתכם למשימה ולכן אנחנו פה, מקבלים אתכם ומחבקים אתכם'".
עוד עקרון ברזל של היחידה הוא שכל חיילת שתשוב תתנהל מול כתובת אחת בלבד. זאת בשונה מהאזרחים ששבו ונדרשים להתנהל מול מגוון גורמים: משרד הבריאות, משרד הרווחה, הביטוח הלאומי ועוד. מי ששייכים לכוחות הביטחון למעשה מוגדרים אוטומטית כנכי צה"ל וכל הטיפול בהם מרוכז באגף השיקום. "אנחנו אחראים על התעסוקה, הרווחה, הבריאות. מבחינתנו אנחנו האבא והאמא שלהם, וזה לכל החיים.
"בנוסף התקבלה החלטה עקרונית שכל מי ששב מהשבי נחשב אוטומטית כבעל נכות נפשית של 50 אחוז. לצורך השוואה, אחרי מלחמת יום הכיפורים לא הייתה ההכרה האוטומטית הזו בשבי כמחולל פוסט-טראומה. לא הכירו מספיק את הנושא ונהגו בשבויים ששבו באופן מקומם".
***
על פי התוכנית, כל חיילת שתשוב תצוות לרביעייה קבועה, צוות אינטימי שילווה אותה לאורך כל הדרך ואמור לתת מענה לכל עניין. הפסיכולוגית שתקבל את פניה בגבול אחראית על הטיפול האישי, מטפל משפחתי אחראי ללוות את המשפחה כולה, עובדת סוציאלית שיקומית תדאג לסדר היום ולצרכים שעולים מהשטח, ומנהלת היחידה, שהיא עובדת סוציאלית בכירה, תרכז את עבודת הצוות. כבר עכשיו יש 14 צוותים מוכנים לקריאה, בתקווה ששני חלקי העסקה יושלמו וכולם ישבו אל ביתם.
"בשבועיים הראשונים המטפל האישי והמטפל המשפחתי יגיעו לשב הביתה יום-יום", אומרת לוריא, "יש כאלו שבהתחלה מרגישים בהיי, יש אדרנלין גבוה ושמחה גדולה. מניסיוננו הנפילה מגיעה, פשוט אצל כל אחד זה קורה בזמן אחר, ולכן חייבים להיות עם יד על הדופק.
"בסוף כל יום הרביעייה של המלווים משוחחת, מעדכנת בצרכים ומייצרת פתרונות. למשל, אם מישהו מתאר שהוא נוקש שיניים בלילה מחרדה, כבר למחרת יוכלו לתת לו מענה. הצוות מסתכל על שלושה מעגלים: החיילת, המשפחה, הקהילה. הקהילות והמשפחות הן מקור לחוסן ועוצמה, אבל צריך לזכור שיש קהילות שנחרבו ב-7 באוקטובר, ובמקרה של התצפיתניות – הן ראו את המוצב שלהן נחרב ואת החברות שלהן נרצחות.
"גם המעגל המשפחתי הוא עדין: יש משפחות שהפכו לשכולות ב-7 באוקטובר או כאלו שעוד לפני המלחמה התמודדו עם מגוון אתגרים. עוד כלי מרכזי הוא לשאול את החיילת מה עזר לה בשבי. הדבר שעזר שם, הוא מה שצריך להעצים היום. למשל, אם אדם תיאר שהוא נעזר בנשימות או בדמיון – נתרגל איתו את זה גם עכשיו. אנחנו מבינים שכל עוד יש חטופים אי-אפשר להתנתק ממה שהיה שם, וזה גם חלק מרכזי בעבודת השיקום".
אחד האתגרים הכי גדולים בשבי הוא נטילת העצמאות הבסיסית. בשחרור האחרון ראינו את זה אפילו בפרטים הכי קטנים – הבגדים, שקית ההפתעות מעוררת הקבס שחמאס נתנו לכל חטופה, שליטה מוחלטת בכל פרט, אפילו ברגע השחרור עצמו. הצוות המלווה מתמקד בין היתר בהשבת העצמאות.
"הרבה פעמים אנשים רוצים לפנק, לקנות לך, להכין לך, ואנחנו מבקשים לא למהר למקום הזה, לעזור למי ששב לעשות בעצמו את הדברים. זה מהדבר הכי קטן – ללכת לבד לקנות שוקולד במכונת ממתקים או לבחור מה ללבוש, ועד שאלות יותר גדולות: איזה ריהוט לבחור הביתה? מתי לחזור לעבוד? האם היא תרצה לעשות מסיבה לכבוד החזרה או לא? אנחנו לומדים מהם מה נכון עבורם ומה המענים שמתאימים. זה חייב לבוא מהם ולא בכפייה מלמעלה כי הם יודעים הכי טוב. הדבר המרכזי שלמדנו מהעסקה הראשונה הוא שאנחנו לא יודעים כמה אנחנו לא יודעים".
כחלק מההיערכות, הצוותים ערכו מחקר מקיף, שכלל בין היתר שיחות עם מי ששבו מהשבי בארץ וברחבי העולם. "למרות כל ההכשרות והמחקר, אנחנו עדיין לא יודעים מספיק. יותר משנה בשבי זה אירוע אחר לגמרי ממי שחזרו בעסקה הראשונה. הזמן פה הוא פרמטר קריטי וההתמודדות תהיה אחרת לגמרי. לכן אנחנו חייבים להיות בקשב לצרכים שיעלו מהשטח. עוד חודשיים, שלושה, שנה נגלה דברים שלא חשבנו עליהם ואנחנו עדיין חייבים להיות שם עבורם".
חלק מההכשרות של הצוותים קשורות להבדלים בשבי עצמו ובזהות השבוי או השבויה. משפחה לא דומה לחיילת בסדיר, מי שהוחזקה לבד תזדקק לליווי אחר ממי שהיו בשבי בחבורה. מי שהוחזקה בעיקר מתחת לאדמה זקוקה למענה שונה ממי ששהו בעיקר בדירות. גם למגדר יש משמעות. כל משתנה כזה מכתיב את העבודה של הרביעייה.
"בניית האמון היא המפתח. הרביעייה הזו מלווה מהגבול ובית החולים עד 120", מסבירה לוריא, "הם יהיו שם בשמחות, בעצב, בנפילות, באתגרים. לצערנו אי-אפשר לשים לנפש פרותזה, זה תהליך כל כך ארוך. ומצד שני, חשוב לי להדגיש - תעצומות הנפש שיש לאדם הן מטורפות".
***
הפסקת האש מייצרת אתגרים נוספים לאגף השיקום. דווקא כשהתותחים דוממים, הטראומות צפות, ובאגף מתכוננים לגל של פניות חדשות. מאז 7 באוקטובר נקלטו 14,700 פצועים חדשים, 67 אחוז מהם בעלי נכות פיזית ו-47 אחוז בעלי נכות נפשית. אבל הניסיון מלמד שההתמודדות הנפשית זוכה להכרה בדרך כלל כשהלחימה מפסיקה. רק אז אנשים מוצאים כוחות וזמן לטפל בעצמם, ולכן הצונאמי של הפניות כנראה יגבר בשבועות הקרובים. כרגע ממוצע הפניות בחודש עומד על אלף.
בינתיים המוח הישראלי ממציא פטנטים – מקסדות מיוחדות שאמורות להפיג חרדה ועד שעונים שמנטרים לחץ דם, ובאגף השיקום כבר נעזרים בהם. "אחד המענים המשמעותיים הוא סיירת מט"ן – מענה טיפולי נפשי. לצערנו, בכל חודש יש עשרות הודעות לקו החם של 'נפש אחת' על כוונות אובדנות. פעם היו שולחים משטרה, וזה היה מחמיר את התגובה ומוביל לאשפוזים. היום יש לנו ניידות מט"ן, שהן בעצם מד"א נפשי – כלומר מטפלים נפשיים שמגיעים אל האדם האובדני ונותנים לו טיפול חירום. ברוב משמעותי מהמקרים אותו אדם לא יגיע לאשפוז", מסבירה לוריא.
השילוב של היקף אדיר של פגיעה נפשית ומחסור חסר תקדים במטפלים יוצר מציאות קשה מאוד. "מערכת בריאות הנפש בקריסה עוד לפני המלחמה ולמדינת ישראל נכנסו עשרות אלפי פצועי נפש בתקופה קצרצרה – גם נפגעי פעולות איבה וגם בקרב כוחות הביטחון. היחס בין נפגעי הטראומה למספר האזרחים בישראל הוא כזה שאין לו אח ורע בעולם. כשאין פסיכיאטרים, אין מטפלים נפשיים ואין מקומות אשפוז, השמיכה היא קצרצרה.
"כשפצוע יוצא מעזה וחייב פסיכיאטר אבל הוא צריך להמתין שלושה חודשים, זה לא תקין. מדינת ישראל צריכה להציב את ההתמודדות הנפשית כאתגר לאומי, כיוון שלא רק האדם הפרטי שנשלח להגן עלינו נפגע כשהוא לא מטופל – אלא החברה כולה".
