במסע הבחירות הקולני וההמוני שלו חזר דונלד טראמפ, כעת נשיאה של ארה"ב לכהונה שנייה, על הביטוי "מכס זו מילה יפהפייה". התלהבותו ממכסים הניעה אותו להבטיח שכבר ביממה הראשונה לכהונתו יחתום על צווים נשיאותיים להטלת מכסים גבוהים – בין 10% ל-20% – על כלל היבוא למדינה, והן מכסים מיוחדים על יבוא ממקסיקו ומקנדה ועל מכוניות חשמליות תוצרת סין. ובכלל על סין.
ההבטחה לא מומשה. בערימת הצווים שטראמפ חתם עליהם אין העלאות מכסים ואין מכסים ייעודיים. יש הוראה לבחון בתוך שבועות ספורים את הסכמי הסחר הבינלאומיים של ארה"ב ואת האפשרויות לחייב במכסי מגן גבוהים יבוא ממדיניות המפירות הסכמים אלו. כדרך אגב זרק טראמפ איום מכסים מרומז לכיוון קנדה ומקסיקו בנימוק (חדש) ולפיו הן מתירות זליגה של סמים מסוכנים לתוך ארה"ב. זליגת הסמים החליפה גם את המכוניות החשמליות כסיבה מרכזית למכסים מיוחדים על יבוא מסין, בלי לפרט איך, כמה ומתי. דבריו המקוטעים והמבולבלים של הנשיא טראמפ זרעו רק מבוכה ואי-שקט בשווקים.
1 צפייה בגלריה
(אזהרת הכלכלנים האמריקאים לא מזיזה לו. הנשיא טראמפ | צילום: Julia Demaree Nikhinson/אי־פי)
"מכס" היא אולי מילה יפה לדעת טראמפ אבל לאורך ההיסטוריה הכלכלית הוכח ששימוש במכסים כדי להגן על תוצרת מקומית וכדי לגבות הרבה מסים גורם נזקים אדירים למשק ופוגע בצמיחה ובפריחה כלכלית. ולהפך: הפחתת מכסים מסייעת לכלכלה מקומית להתייעל, לנצל את יתרונותיה בסחר גלובלי ולהבטיח רמת חיים עולה לכלל האוכלוסייה. ההוכחה? ישראל.
הרומן הישראלי עם מכסים ותיק כוותק המדינה. תחילתו בתפיסה שלפיה "תעשיות ינוקא" במדינה חדשה – בעיקר טקסטיל וכלי בית – בראשית דרכה זקוקות להגנה מפני יבוא מתחרה יותר זול ויותר אטרקטיבי. מכס, המשולם על ידי יבואן בסכום קבוע ו/או כאחזור משווי הסחורה, נתפס כאמצעי הגנה ומיסוי זמין ונוח לביצוע, אלא שהתמזל מזלה של ישראל שהייתה לה מחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, אחת המצטיינות במערב, גדושה בגאוני מקצוע. במחקריהם פורצי הדרך הפריכו הכלכלנים טענות שגויות לטובת מכסים, שעליהן חוזר כעת הנשיא טראמפ, ובראשן האמירה ולפיה את המכס על מוצר מיובא משלם כביכול היצרן בארץ המוצא ולכן זהו "מס על זרים", כדברי טראמפ. להד"ם. כפי שהראו הכלכלנים, במלוא נטל המכס נושאים הצרכנים במדינת היבוא. הם הנפגעים. אך הנזק המשמעותי וארוך הטווח של מכסים גבוהים אינו רק צרכני. מדינה המקיפה את עצמה בחומות מכס לא מפתחת את היתרונות התחרותיים שלה ומוצאת את עצמה מזדנבת מאחורי מדינות מתועשות פתוחות ומפותחות. פריון העבודה שלה ירוד, השכר ירוד, המטבע חלש ומוחלש ורמת החיים נשארת נמוכה.
לעומת זאת, חשיפה לתחרות בינלאומית גורמת לעסקים להתמחות בתחומים ובענפים שבהם יתרונם היחסי והתחרותי, להביא שפע של מטבע חוץ ולהעלות את רווחת הכלל. כפי שאכן קרה וקורה במשק הישראלי.
את המסע הארוך של חשיפת תוצרת הארץ לתחרות גלובלית התחיל שר האוצר המיתולוגי פנחס ספיר, שלא נרתע מפני זעקות השבר של התעשיינים והחשיפה לא נפסקה. עוד ב-1981 פנה הכלכלן פרופ' אלחנן הלפמן לממשלה בקריאה "אל תגנו על תוצרת הארץ"! קריאתו השפיעה; ישראל חתמה בחדווה על הסכמים לסחר חופשי עם מדינות ועם קבוצות של מדינות – השוק המשותף האירופי בראשן – וחומות המכס נפלו בזו אחר זו. המכסים מהווים כעת לא יותר מ-1% מסך הכנסות המדינה ולא יותר מ-0.20% מהתוצר המקומי. הלכה למעשה נותרו ברשימת המכסים רק היטלים על יבוא משקאות חריפים, סיגריות ומקצת תוצרת חקלאית. ישראל כולה היא אזור דיוטי פרי, חופשי ממכס – וזהו גם אחד הסודות הגלויים של הצלחתה הכלכלית.
מועדון חברים
לא בטוח שאזהרות הכלכלנים יגרמו לנשיא טראמפ לסגת מרעיון השימוש במכסים ככלי ראשי להגשמת חזונו "להחזיר את אמריקה לגדולתה". מה שכן בטוח הוא שראשי המגזר העסקי האמריקאי נחשפו השבוע כזוחלים על גחונם לעברו. בטקס ההשבעה של טראמפ נספרה שורה של מולטי-מיליארדים העשירים בתבל, ובהם אילון מאסק ששווה 430 מיליארד דולר, ג'ף בזוס ששווה 240 מיליארד דולר, מארק צוקרברג ששווה 210 מיליארד דולר, ברנאר ארנו ששווה 190 מיליארד דולר ורופרט מרדוק ששווה 12 מיליארד דולר. בסך הכל התייצבה לחלוק כבוד לטראמפ חבורת שועי עולם שבבעלותם נכסים בשווי של 1.2 טריליון דולר. טריליון, להזכירנו, הוא אלף מיליארד דולר ומיליארד הוא אלף מיליון דולר.
ולמרות העוצמה הכלכלית והפיננסית, אף אחד מהם לא עזב את הטקס כאשר טראמפ השתלח בנאום ההכתרה שלו במערכת אכיפת החוק האמריקאית, במשרתי הציבור, בשומרי הסף ואף לא כאשר כינה את אנשי הממשל הדמוקרטי היוצא (חבריהם עד יום הבחירות) "בוגדים", והצהיר על עצמו כמי שאלוהים בחרו להציל את אמריקה מידיהם.
הסופר-מיליארדרים הקשיבו לדברי ההסתה הללו ומחאו כפיים. כך הם התגלו, אמרה אשתי, כאנשים קטנים, מפוחדים, נטולי עמוד שדרה ערכי. איך הם לא מתביישים? צודקת.
חזרה לגבולות 84'
זמן מה אחרי סיום מלחמת ששת הימים הגישה קבוצת כלכלנים ישראלים תוכנית פיתוח לרצועת עזה. ברצועה חיו אז כ-150 אלף פליטים פלסטינים בשמונה מחנות ארעיים. מחברי התוכנית הציעו לממשלת ישראל להשיק מיזם רב-לאומי שיעדו כפול: פיתוח מואץ של תעסוקה ברצועת עזה על ידי השקעות בתיירות, חקלאות ותעשיות יסוד, ובמקביל חיסול מחנות הפליטים על ידי העברת האוכלוסייה למגורי קבע מודרניים ומרווחים.
התוכנית נדחתה על ידי ממשלת האחדות הלאומית שאימצה את החלופה של שר הביטחון משה דיין: השארת הגבול עם עזה פתוח לגמרי לגלי עובדים המחפשים תעסוקה בישראל, ואדישות לגורל המחנות ולכל סוגיית הפליטים. ההמשך ידוע. מחנות הפליטים בעזה גדלו בקצב מסחרר: אשתקד הצטופפו בהם כ-1.8 מיליוני עזתים, והם הפכו למרכזי העוני והטרור ולמרחבי פריחה של חמאס ושל הג'יהאד.
התוצאות של מלחמת חרבות ברזל שינו את המציאות ברצועה. לפי הסקירה מחודש דצמבר של הבנק העולמי, כ-80% מהתשתית ו-90% מהמבנים בה או שנהרסו כליל או שאינם ראויים לשימוש אנושי. עלות שיקומם לא ידועה וכל אומדן הוא השערה בלתי מבוססת. ובכל זאת, ברור שיהיה הכרחי להשקיע בעזה עשרות מיליארדי דולרים ושהמקור העיקרי לכסף הוא הכיס העמוק של מדינות המפרץ וסעודיה.
מנקודת ראות ישראלית חשוב ביותר להתעקש על העיקרון שבלט במסמך הפרופסורים המצוטט: אין לשקם את מחנות הפליטים ואין להנציח מחדש את מעמד הפליטות העובר כיבול מדור לדור. שכונות מגורים נורמליות צריכות להחליף ברצועת עזה את מחנות הפליטים ושירותי רווחה נורמליים צריכים להחליף את אונר"א. רק כך ייפתח בפני העזתים אופק כלכלי וחברתי נטול טרור ובפני ישראל אופק של הסדר מדיני מקיף. מקיף את העולם המוסלמי.
תוכניות מפורטות ברוח זו הובאו ללשכת ראש הממשלה ולא זכו להתייחסות כלשהי. אפילו לא למענה. לביבי, מספרים מקורביו, כבר לא אכפת מאופציה של נורמליזציה עם סעודיה, והוא לא מוכן לשלם מחיר מדיני כלשהו תמורתה. את החזון של הסכמי אברהם המורחבים, הקרוב לליבו של הנשיא טראמפ, הוא החליף בחזון שליטה ישראלית צבאית בלבדית בעזה, בדרום לבנון, במערב סוריה ובכל שטחי הרשות. חזרה לגבולות 1984 פלוס. ביבי משוכנע, מספרים המקורבים, שלבסיס הבוחרים שלו, לבייס המפורסם, פתיחת קו תעופה לריאד לא שווה הרבה. בטח לא שווה נסיגה מציר פילדלפי. הקרע עם טראמפ, לפיכך, בפתח.
