השמחה, שהפכה בשנה וארבעת החודשים האחרונים לרגש שאינו מובן מאליו, כזה שמלווה ברגשות נוספים כמו אשמה או פליאה מכך שהצלחנו להדחיק את היגון, חזרה לגוף ולכותרות.
אזרחים ואזרחיות נשמו לרווחה. חייכו. צחקו. זרים מוחלטים חייכו אחד לשני ברחוב כמביני דבר. אולי בעצם כבר איננו זרים כלל. הרי מחברות בינינו בנותינו המשותפות - לירי, נעמה, קרינה ודניאלה - והמשפחות המופלאות שלהן שזכו היום ברגע המופלא הזה, שכל הורה זוכר לנצח: ראש על בית החזה. מבט בעיניים. אהבה שאי-אפשר לתאר במילים. צחוק, בכי, לב שיוצא ממקומו. הן לא האמינו שזה יקרה להן. הן הכי האמינו שזה יקרה להן. הן נאבקו מאבק אישי ולאומי, והזכירו, יחד עם הציבור הישראלי, שמדינה אינה מסומנת רק על ידי גדרות ואדמה, אלא על ידי ערכים, ערבות הדדית ומחויבות קולקטיבית לעתיד טוב יותר.
היום נכחנו ברגע כזה, משונה, שבו אפשר לראות עתיד בזמן הווה. עתיד שמורכב מארבע נשים זקופות קומה, חזקות מכל סופה, שהישירו מבט לקהל עזתים משולהב בעודן מוקפות במחבלים חמושים, וחייכו. לא תעזור כאן מחלקת הקריאייטיב של חמאס, עם הבמה המגוחכת, המדים המגוהצים והשלט "הציונות לא תנצח". אהבת האדם וקדושת החיים - מה שחמאס תופס כחולשת החברה הישראלית - הן הציונות, והן הניצחון. ההפגנות להשבת החטופים והחטופות, הגברים והנשים שעומדות ועומדים בצמתים ומחלקים סרטים צהובים והמאבק הציבורי שלא השאיר את המשפחות בגפן - הם ניצחון הרוח, הם היסודות שעליהן הוקמה המדינה. מדינה שנציגיה שכחו עבור מי הם עובדים, ושאזרחיה זוכרים ומקדשים את שחשוב.
התצפיתניות הן אחד מסמלי ההפקרה החמורה של המדינה. הן התריעו, הן הזהירו, אבל איש לא רצה להקשיב. קולן של נשים צעירות שגויסו והוכשרו לשמור על הגבולות לא עניין את הדרגים הבכירים, והן נטבחו באכזריות ב-7 באוקטובר אחרי קרב הרואי. קרינה, לירי, נעמה, דניאלה, ואגם ברגר שעדיין שבויה בעזה וחייבת כבר לחזור, שרדו הפקרה אחרי הפקרה. מעכשיו הן לא יושתקו יותר. גיבורות ישראל, ברוכות הבאות הביתה. כמה חיכינו לכן.
ואנחנו ממשיכות וממשיכים לחכות. לאגם ברגר, לארבל יהוד, למתן צנגאוקר, לשירי, כפיר, אריאל וירדן ביבס ולכל 90 החטופים והחטופות שעדיין מוחזקים בגיהינום. דמעות השמחה של המשפחות שמילאו את המסכים מזכירות ממה אנחנו עשויים, מהי הרוח הישראלית ומה חשוב באמת. יש לקוות שאל מול התמונות האלה, גם מתנגדי העסקה שזוממים להפיל את הפעימה השנייה ולהפקיר את אחינו ואחריותנו לנצח ויבינו משהו על מחויבות, אהבה ובית.
המשפחות של לירי, נעמה, קרינה ודניאלה נאבקו מאבק אישי ולאומי, והזכירו שמדינה אינה מסומנת רק על ידי גדרות ואדמה - אלא על ידי ערכים, ערבות הדדית ומחויבות קולקטיבית לעתיד טוב יותר