על רקע פסטיבל חמאס בכיכר פלסטין, ברגע הנפת הידיים והחיוכים של לירי אלבג, נעמה לוי, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע, אמרה יעל אודם מחדשות 12 את הדבר המדהים הבא: "אף אחת לא צריכה להיות בסיטואציה כזו. אבל בכל זאת הילדות, הנערות שרואות את השידור הזה, כל כך הרבה פעמים אומרים לבנות אתן לא תצליחו. לא ביחידות המובחרות, לא באקדמיה ולא בכל מקום אחר, אבל תראו איזה בנות אלופות גיבורות. הן יצאו בכבוד, הן מסוגלות לדבר הזה שהן לא היו צריכות לעמוד בו, אבל הנה הן מסוגלות לו וזה מפעים. איזה בנות אלופות".
בחדשות 13 אמרה הילה קורח על אותן תמונות: "זה היה אמור להיות מפגן של חמאס, אבל לירי, נעמה, קרינה ודניאלה הראו להם איך עושים את זה".
איזה דברים משונים לומר על ארבע בנות שהונחתו הרגע מתוך השבי לתוך זירת גלדיאטורים. שאין לאף אחד מהצופים מושג אם הן מחייכות כי אמרו להן או כי הן בהדחקה מוחלטת. ומי בכלל רוצה להיות גיבורה כזו. לשוב בכבוד, לחייך לשובים שלך כאילו כלום לא קרה, מול עשרות מחבלים רעולי פנים. לשבור את תקרת הזכוכית עבור בנות שייחטפו בעתיד.
המלחמה על החטופים והחטופות אף פעם לא הייתה אמורה להיות על מי ייצא יותר גיבור בזירה: חמאס החמוש והשולט או חיילות מחייכות במדים שלבשו בעל כורחן. רגע השחרור הפך להיות מלחמה על ניצחון ויזואלי. האם באמת מצופה מהחטופות להילחם על כבודה של המדינה כשהן עומדות על במה מוקפות במחבלים עם רובים, דגלים של ארגון טרור ושלט בעברית "הציונות לא תנצח"?
מוקדם יותר במהדורה שידר דני קושמרו מכיכר החטופים. למרות ששידר זו מילה גדולה. הוא בעיקר נתן פרשנות למה שהוא מרגיש. הייתי. ראיינתי. אני לא סולח. אני זועם. לפעמים זה מרגיש שאירועי 7 באוקטובר קרו בעיקר לדני. שכולנו כאן להחזיק לו את היד במקום שהוא יחזיק את שלנו.
בערוצים 12 ו-13 התייחסו גם לעניין הפרטיות של החטופות החוזרות. "המראה החיצוני לא אומר כלום לגבי איך הן מרגישות", הסביר ראש ענף טראומה בצה"ל לשעבר, סא"ל ד"ר אמיר בלומנפלד. "אז חשוב מאוד לתת להן פרטיות", הוסיפה יונית לוי. בהתחשב בכך שהמשדר לא פיספס אף תחנה בשחרור: מרגע ההגעה לכיכר, דרך תגובת החברים והפגישה עם ההורים ועד זום-אין לתוך חלון המסוק שדרכו לירי יצרה לב, אולי עדיף שבפעמים הבאות הערוצים ייקחו צעד אחורה בסיקור כדי להשאיר להן משהו פרטי. שיאפשרו להן להתעסק עם הטראומה בלי עוד פסטיבל.
ואולי באירועים כאלה הטלוויזיה צריכה להמציא את עצמה מחדש. כמו שהחטופות יצטרכו לעשות את זה. דניאלה, שהוריה הוסיפו את ה' בסוף שמה בעצת רב לאחר שנחטפה, מבלי שהיא בכלל לא ידעה. לירי אלבג שזכתה לכינוי חדש מהחברות: לירוי, וכינוי ישן מאבא: בונבון. כי יש את פעם ויש את היום.
אפשר לוותר על טקס החניכה לדור הבא, אפשר גם להימנע מניכוס עצמי. אולי גם לא חייבים לומר כל כך הרבה. מספיק רק לראות אותן חוזרות הביתה.
בקטנה
פעם שבויים ופצועים שחזרו ממלחמות היו מסמלים וי עם הידיים לאות ניצחון. השבוע אמילי דמארי הפכה את הפציעה שלה באצבעות לסמל ולירי אלבג חזרה עם תנועה משלה כשסימנה לב בעזרת הידיים. אצל שתיהן נראה שההשראה הגיעה מאימוג'ים פופולריים. מי היה מאמין שיום יבוא והציורים שסימלו דרך שטחית כדי להביע הרבה, יהפכו בדור הזה לסמל ניצחון חדש.
