בתערוכה שלושה מיני עבודות: ציור, תבליט ופיסול. הן מייצרות יחד מקטעים של מרחב זמן סגור, הן מייצרות קשר בין הזמן הגדול, הזמן המיתי, הזמן הסימבולי של הישראליות שנסדק, ובין הזמן היומיומי שכמו מוסיף ואוזל ומתייסר, טפטוף של הטראומה ברמה הממשית. במישור הזה המייסר כל רגע ורגע צריך להחזיק את הזמן כדי שלא תיווצר קריסה בתוך הכאב היומיומי של טראומה מתמשכת. אפשר למשש את הקושי, להחזיק את הכאב הזה, לתת שוב כל יום ביומו פנים לחסר הפנים. אנחנו כצופים נתבעים לראות את הכאב הזה.
המשולש העקרוני המתייחס לאירועי 7 באוקטובר נמתח בין ציורי הפָּנים (מקטעים מתוך הסדרה 'זמן שבור'), דרך שלושה תבליטי קיר המכונים 'לוחות' ופועלים על המתבונן בחומריות העצימה שלחמן מעניק לעבודה בשעווה, ועד לפסל המחורר 'אקה הומו' (זה אדם). התבליט המרכזי מכונה 'הקו החוצה'. כאילו הפעולה הפולשנית של שריפה, רציחה, חטיפה מתגלמת באלכסון עצמו. רגע ההתמוטטות שאחריו דבר לא יהיה כשהיה. התבליט השני 'מסתור' מגלם את המאבק על מחסה, המקום שאליו אדם מנסה לברוח; והתבליט האחרון 'יללה' מבטא הילכדות, ההבנה שלא ניתן להיחלץ, והדבר שנותר הוא לזעוק. זעקה שאולי תקרע את השמיים, אולי תחולל שינוי.
השאלה של הקיר היא שאלת המבוי הסתום: "כי תצור על עיר ימים רבים". זה יכול להיות כל בית שנשרף בבארי ואלה יכולים להיות הבתים שקורסים בעזה. אמנות הקיר כמו באה להזכיר את הפסוק "כי אבן מקיר תזעק" "וכפיס מעץ יעננה", קריסת ההיתכנות של מסתור. מתח עז מתקיים בתבליטים בין ניסיונות של מאחז ולפיתה לבין אופנים של כמעט היטמעות בקיר כדי להיעלם: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט-רֶגַע עַד-יַעֲבָר-זָעַם (ישעיהו כו כ). הידית והדלת נזילים ואיש לא בא להגן. ההכרח להיעלם מהאלימות. חוסר המוצא של החורבן. מבוי סתום. אובדן ובדידות קשים ללא נשוא. אי-יכולת למצוא מחסה. מקום שאין לאן לברוח ממנו. יללה עצומה. לחמן מאזכר תבליטי ניצחון ממסופוטמיה ומעניק להם משמעות חדשה. שם לא הציבו תבליטים כדי לתעד חורבן. המנצחים הציגו תבליטים של כיבוש והכנעה; למשל, הכנעת תיהמת המיוצגת במוזיאון הבריטי כהכנעת לביאה. הלביאות המובסות נקשרו במוות ובזריעת כאוס.
במבט על התבליטים שלפנינו: החיה המתנפלת על הקיר כמו להיאחז בטפריה או להיטמע לתוכו, היא מעין הכלאה של אריה דג ואולי אפילו ציפור או דמות נשית. היא מאזכרת את פסל האריה בתל חי, כפי שאפשר לראות מתוך רישומי ההכנה של לחמן לתבליט. להביא את הפיסול לכאן ולעכשיו של הישראליות תוך דיאלוג עמוק עם הפיסול העברי הקדום הנטוע במסופוטמיה, ומתוכו גם עם המקרא ותפיסת הצלם ואין-הפָּנִים המהותית — אלו היבטי מהות וחדשנות בפיסול של לחמן. האריה המהולל של תל חי שפיסל מלניקוב (1934), מאוזכר כאן כשהוא מצוי בנסיגה ומוצג כפגיע. הוא שואג ומיילל באבן, שבוי ומובס, מזכיר גם אריה וגם זאבה מגבה. מלניקוב פיסל אריה זכר, לחמן פיסל לביאה. הדהוד המיתוס המסופוטמי של ציד הלביאה כהכנעת הכאוס ואולי אזכור רחל המבכה את בניה, מבכה את גופם ואת נפשם, אולי גם מבכה את הסדר הישראלי-יהודי-אוניברסלי שקרס.
במציאות של אסון נוצר צומת. באותו רגע מוכלאים זמנים, נתיבים עיוורים נפגשים. לפנינו שכבות של סמלים, סדרים סימבוליים מהמזרח הקדום ועד לתחייתם בציונות. כל אלה הם רקע להופעת היסוד האנושי, הפשוט, הנדחף עירום ועריה אל קיר. והוא לא מצליח להבקיע קיר וכאן בדיוק מגיח הזמן של הטראומה.
"הקו החוצה" עשוי להתבאר כקו חוצה אופקית את המרחב הישראלי שנחצה והתפלג וחווה את אסון 7 באוקטובר ואחריו, וגם קו אנכי הצולל לתוך מְשָׁכִים ארוכים של קיומנו כאן, קו המפרק בין הזמן של המזרח הקדום והזמן העברי לבין זמן השיבה וצמיחתה של מדינת ישראל. עולה פה שאלה בדבר צמיחה מחדש, היתכנותה ומהם הנתיבים שמהם תצמח.
ריבוי הפנים המצוירים פועל כמו בטקס הנרתם להחזקה יומיומית של הזמן השביר, של יחידים ושל משפחות וקהילות מרוסקות, שהפכו לתלושים ממחברת נייר אחת שהתפרקה. Ecce Homo ראש הברונזה הגדול, שעיניו ספק-מנוקבות ספק-מתבוננות, נדמה כמו אורקל מבועת מחזון שאינו מצליח לעכל את מה שהוא רואה ואשר אותו לא צפה. הכותרת 'אקה הומו', הנה האיש או זה האיש, מהדהדת ריבוי משמעויות כי תמיד נלווית אליה השאלה מי הוא האומר אותה. צירוף זה הפך משך דורות בריבוי של עדשות להתרסת הכאב: "זה אדם" מצד הכוח ומצד הקורבן כאחד. כאן היא נחווית כעיניים קרועות לרווחה, פנימה אל תוך מנהרת הראש והחוצה ממנה. יותר מסיבוב אחד סביב הפסל נדרש כדי לעמוד על אין-ספור תמורות שחלות על המבט וכיווניו, כמו גם על המתח העז בין האין (החלל השלילי שיוצר את הפסל) לבין נוכחותו העזה.
המתחים המייחדים את עבודותיו של לחמן: פָּנִים וגב, דו-ממד ותלת-ממד, אנושי ומטאפיזי, כולם מתוזמרים בתערוכה זו לזעקת הקו החוצה. רגע מצמרר שבו אנו חשים את חוויית העולם של אתמול. 'העולם של אתמול' כך הגדיר צוויג את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. האם מה שסימנו יחידים, אמנים בגורלם, מה שהוביל אותם אחרי אבדון קולקטיבי אכזרי לרגע של החלת אבדון על חייהם הוא זעקה כלפינו להתעוררות? ומהם הסדרים הנדרשים לנו? הישראליות כולה גררה גם את היהדות לרגע הגורלי הזה. באחת הפכה ההיסטוריה הקצרה שלנו כאן לנוסטלגיה. •
הקו החוצה // צבי לחמן } אוצר: יניב שפירא } גלריה רוטשילד, תל-אביב
