1. אני כבר לא יודעת אם זה בגלל שאני מתורגטת (מלשון target) לפרסומות, או שבאמת נשירת השיער שלי חריגה. דווקא יש לי שיער טוב, אני מנסה להזכיר לעצמי. אחרי הלידות ממש לא נשר לי. אף פעם לא שמתי תוספות שיער בצילומים. בדרך כלל מקבלת מחמאות על השיער. והנה אני מביטה בו והוא מיואש, חסר נפח, חלש וכנוע.
אני זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי בקדחת שיער. אמפולות, תוספי תזונה. בצוק איתן. מסתבר שגם השיער לוקח קשה את מה שקורה. אז היו אלה ימי הווטסאפ שהיו שולחים לנו בלילה, רשימות של שמות, לפני שהותרו לפרסום.
השיער הוא ראי הנפש? כתר? תלוי תרבות וזמן ומקום. השיער שלי איבד מנפחו. זה לא רק אני אומרת, זה הפרסומות שאני מקבלת כל היום בעניין. מה סיפרתי לטלפון שכך תורגטתי? רוזמרין, תוספי תזונה, עיסויים. אני שוקלת באיזו דרך רפואית לפעול, למרות שבלב אני יודעת מה הבעיה.
2. לפני שנה וקצת, בחנוכה, היו לי צפצופים באוזניים. הלכתי לבדיקות שמיעה ואנשים אמרו לי: "זה מהאוזניות ברדיו". בסוף הילדים חזרו מהשבי, וגם הצפצופים פסקו. לפעמים האוזניים לא מסוגלות לשמוע. לגוף יש דרכים משונות להגן על עצמו.
אבל מה צריך לקרות כדי שהשיער שלי יחזור? לבקש שתיפסק המלחמה? אי-אפשר, זה כמו הצהרת בגידה. אז נראה לי שאנסה את הרוזמרין. אולי השיער יתמסר.
3. התצפיתניות חזרו מחויכות וזה היה כל כך מוזר מול הבור השחור, הצער והכאב שאנחנו חשים כבר שנה וחמישה חודשים. להן הייתה תקווה כל הזמן הזה ואנחנו פה התעסקנו בשטויות, בתאגיד, בשיטת הסניוריטי. יום אחד זה יישמע מדע בדיוני. הנכד שלי ישאל: "די נו, סבתא, באמת בזה התעסקו?" ואני אגיד שבזמן שהן נלחמו כדי להישאר אנושיות, אנחנו שקענו בבוץ פוליטי נוראי. במקום לפעול לשחרורן, נלחמו אנשים בממשלה כדי שלא ישוחררו. אני רואה את דניאלה, קרינה, לירי ונעמה. איזה חוסן. הן עשו פעילות גופנית בשבי! ואני מבריזה מפילאטיס. הכוח שלהן נותן לי כוח. החיוך שלהן הבהיל אותי, הוא הזכיר לי כמה מעט אנחנו מחייכים. הן היו בשיא האלימות ויצאו על הרגליים. ואנחנו? מוכנים לקבל כמעט כל גזירה בתנאי שיעזבו אותנו במנוחה. זו לא דרך לנצח. וזו בטח לא דרך להבריא את השיער.
