אפילו כשכבר גילגלה את המזוודה בכניסה למתחם המגורים של משתתפי 'אהבה חדשה', היא עדיין חששה שהיא עושה טעות. רגע האמת שהתקרב גרם לה להסס, לפקפק ולהתלבט, ולא היה חסר הרבה כדי שהיא תעשה אחורה-פנה. "הייתי אנטי", ליר עוז, סטודנטית למדעי המחשב ודוגמנית מתחילה, מודה באשמה. "מהרגע שהזמינו אותי לאודישן אמרתי, 'תודה, אבל אני לא צריכה שום תוכנית אהבה. אני מחוזרת מספיק, אני לא עד כדי כך נואשת ועוד לא דבק בי אף גרם של מרמרת. הרי אני רק בת 24 וחצי'".
אבל למה לא? כולה ריאליטי שידוכים קלילה.
"נכון, אבל פחדתי מסטיגמות של לחוצת חתונה. מצד אחד ידעתי שאני לא צעירונת רגילה, בגלל שהחיים שמו עליי תיק כבד. בתוך ארבע שנים נפרדתי מארבעה אנשים קרובים ואהובים. מצד שני, לא ידעתי איך יקבלו את העובדה שכבר עברו שלוש שנים מאז שהזוגיות האחרונה שלי נגמרה. אם אני כזאת חכמה, אז איך זה שבתחום האהבה אני אטומה?"
מי שדחפה אותה לעבר התוכנית הייתה אמה, חני. "היא יעצה לי להתעלם מכל ה'מה יגידו' מפני שעדיין לא נולד זה שמצליח לרצות את כולם. אמא, שעברה איתי את האסונות והדמעות, ממש רצתה לראות אותי מחייכת על המסך. באותה תקופה היא כבר נאבקה בסרטן, שחזר אליה אחרי שאבא שלי נפטר. היו לה גרורות בעצמות ובריאות. טיפלתי בה מסביב לשעון, והסברתי לה שאם אכנס לתוכנית ניאלץ להתנתק זו מזו לשלושה שבועות. כבר לא אוכל לסדר לה את התרופות ולהקפיץ אותה לבדיקה ולהבהיל אותה למיון כשהיא מתקשה לנשום - ואמא, האישה הכי טובה שהכרתי בחיי, הבטיחה לי שהיא תחזיק מעמד. בזכותה השתכנעתי, חתמתי, נכנסתי למתחם המגורים ואת הסלולרי שלי הפקדתי בידי ההפקה. שלושה שבועות לא דיברתי עם אמא, רק התפללתי שהיא באמת מחזיקה חזק".
שמונה חודשים חלפו מאז שעוז נכנסה למתחם המרושת של 'אהבה חדשה' (רשת 13, שני ורביעי אחרי החדשות), וכעת אמא שלה כבר לא תצפה בה. לפני חודשיים, גם היא הלכה לעולמה.
× × ×
קלפי הפתיחה של ליר ("ליר, לא לירי", היא מדגישה) היו מעולים. היא גדלה ברמת-גן, כאחותו הקטנה של רוי (31) והעובדה שהוריה התגרשו כשהייתה בת שמונה לא פגמה בתמונת האושר המשפחתית. "הם היו החברים הכי טובים, אבל בתור זוג הם לא הסתדרו והיו להם המון ריבים על כסף. אבא שכר דירה לידנו וכל שישי בא אלינו לארוחה, ובחגים נסענו ביחד לצפון, למשפחה של אמא שלי. אחרי ארבע שנים אבא התחתן עם שרון סדן, ועבר לגור איתה בירושלים, אבל המרחק הגיאוגרפי לא הפריד בינינו. כל הזמן נסעתי אליהם. בזכות מערכת היחסים הקרובה שנשמרה ביניהם, מעולם לא הרגשתי ניתוק וחסך".
עד כדי כך?
"ממש. היו לי שתי משפחות חמות ואוהבות. שלושת הילדים של שרון הפכו לאחים שלי ובמיוחד נקשרתי לבתה, יעל, שהייתה בת גילי. אף פעם לא הגדרתי אותה כאחותי החורגת, לחברים שלי מרמת-גן אמרתי, 'תכירו, זאת יעל, אחותי'".
לרבות מנסיעותיה לירושלים, הצטרפה ויטל, חברתה הטובה של עוז. "היא הייתה רוסייה שחלמה להתגייר, והתארחה אצלנו בארוחות שישי, כי אנחנו בית מסורתי. היא עברה לגור אצלנו ואמא שלי קיבלה אותה כמו בת. במשך שמונה חודשים גרנו באותו החדר, הלכנו יחד לצופים והיינו הכי קרובות שאפשר".
עד שהמוות הפריד ביניהן. זה קרה לפני תשע שנים. "ויטל הייתה אז שמיניסטית והלכה ללמוד לבגרות באנגלית אצל חברה. חבר טוב שלה חזר באותו היום מהצבא, והגיע ישר לבית של חברתה. עם הנשק. מסתבר שהוא לא פרק את הנשק בבסיס ונפלט עליה כדור והיא נהרגה במקום. זה ריסק אותי. זו הייתה נקודת המפנה בחיים שלי".
באיזה מובן?
"עד גיל 16 הייתי ילדה שיש לה הכל, הייתי אפילו קצת מפונקת, ובאותו היום משהו בי נשבר. ניתקתי קשר עם כל החברים הישנים שלי, פרשתי מהצופים, חתכתי את עצמי מכל מה שיזכיר לי את ויטל. סירבתי לטיפול פסיכולוגי, התמרדתי, טענתי שאני בסדר, המשכתי לרדת במשקל. הייתי במקום מאוד נמוך. רק באוזני אמא פרקתי והתפרקתי".
שנתיים לאחר מכן הפכה עוז לתצפיתנית בכיסופים, ואז הגיעה מכה נוספת. "יעל, אחותי הלא-חורגת, יצאה למכינת בית ציון בתל-אביב. באחד הערבים יצאתי מהחמ"ל, הדלקתי את הסלולרי ומצאתי 30 שיחות שלא נענו מאבא ו-40 שיחות שלא נענו מאמא. אבא סיפר לי שיעל יצאה לטיול של המכינה והיה שיטפון והיא מוגדרת כנעדרת. בלילה מצאו את גופתה. בכיתי כשראיתי איך אבא שלי, הבנאדם הכי גדול ושרירי, קרס".
ההתמודדות עם מותה של יעל הייתה שונה מזו שחוותה במותה של ויטל. "בפעם הראשונה התנתקתי מחברים, ובפעם השנייה החלטתי להקיף את עצמי בחברים. נתתי לעצמי רגע לכאוב, בלי לברוח. אבל חודש אחרי שקברנו את יעל, אבא אובחן כחולה בסרטן הלבלב, דרגה 4. לדברי הרופאים, הסרטן קינן בגוף שלו זמן רב והטראומה מהמוות של יעל גרם לו להתפרץ ולשלוח גרורות ללבלב. לקחתי מהצבא 'מיוחדת' לזמן בלתי מוגבל ועברתי לגור בירושלים. טיפלתי בו, קילחתי אותו, האכלתי אותו, עשיתי הכל. הרופאים אמרו ש-80 אחוז מחולי סרטן הלבלב שורדים שנתיים. שלושה חודשים מיום האבחון אבא נפטר לי בידיים. בגיל 55".
החיוך שלה, קורן וחם, דוקר לי בעיניים. "ביום הולדתי ה-19 ישבתי עם אבא בבית החולים והוא אמר לי, 'סליחה שגררתי אותך לכאן, לכי לחגוג עם חברים'. שבוע אחרי, כשנפטר, הרגשתי שקיבלתי את המתנה הכי גדולה בחיים. ביום ההולדת שלי הייתי רק איתו והוא היה רק איתי".
סבב השבעה השלישי של עוז גילה לה שיש עוד דרך להתמודד עם השכול. "במקום לחשוב על כל מה שאבא לא יראה, חשבתי על תחושת ההקלה שהייתה לו כשנגאל מייסוריו. אמא הפכה למרכז חיי ועולמי, ובשיחות העומק שניהלנו מצאתי את עצמי אומרת, 'איזו בת מזל אני', מפני שלמזלי היו בחיי שלושה אנשים כאלה מדהימים ולמזלי היה לי תפקיד משמעותי בחייהם. אמא הבינה אותי וליוותה את ההתפתחות הרוחנית שלי, שבזכותה הצלחתי לטפל בה עד לנשימתה האחרונה".
הצבא הלך לקראתה, "ביקשתי שיחה עם מג"ד עזה וביקשתי ממנו לחזור לתפקיד, אבל עם הקלה ביציאות. הוא הסתכל עליי בפוקר פייס ואמר, 'אם את מסכימה לחזור להיות תצפיתנית, אני מביא לך שבוע-שבוע'. חזרתי לתפקיד שלי ומנעתי המון חדירות - אפילו כשדיווחתי שיש שקית על הגדר התייחסו לזה בכובד ראש. אין לי מושג מה קרה ב-7 באוקטובר. בינואר 2020 השתחררתי. חמישה חודשים אחרי זה נהרג החבר הכי טוב שלי, עמית בן יגאל, לוחם גולני ועורב".
מותו של עמית ("הייתי בת בית אצלו, אמא שלו היא כמו אמא שלי") היווה נקודת מפנה שנייה בחייה. "כשכל החבר'ה התפרקו, הייתי עמוד התווך, זאת שמרימה, למרות שהכאב ריסק לי את הלב. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני חזקה מהחיים. קיבלתי פרופורציות, ואת מה שחיזק אותי חלקתי עם אחרים".
זה מה שהיא עשתה גם ב-7 באוקטובר, כשעילי ברעם (אחיינו של גיא זו-ארץ) נרצח בנובה. "עילי ואני גדלנו יחד. אמא שלו, עדיטל, היא החברה הכי טובה של אמא שלי. בשמונה בבוקר פתחתי את אוהל האבלים ובחצות סגרתי אותו. חבריו של עילי, התיישבו סביבי כאילו ניסו לשאוב ממני כוחות ושאלו אותי מה עושים בלילה, כשהגוף מת מעייפות אבל העיניים לא נעצמות. חבר אחר קרא לי 'המלאך השומר'. הרגשתי שעברתי את כל מה שעברתי כדי שאוכל לעזור לאחרים. אם אגרום לאדם אחד לראות את החיים בצורה טיפה יותר אופטימית, עשיתי את שלי".
אחרי כל זה את עדיין אופטימית?
"ברור. ויש לי סיבות. במשך שנתיים חוויתי זוגיות מדהימה. ממש הרגשתי שאבא שלח אותו אליי כדי לרפא לי את הלב. כשהבחור יצא לטיול הגדול בדרום אמריקה, נפרדו דרכינו, וזו הייתה תקופה קשה, הבנתי שיש לי חרדת נטישה. הגיוני. גם איתה למדתי להתמודד. נרשמתי למדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, כדי שאוכל ללמוד בזום מבית החולים בכפוף למצבה של אמא, וכשבעקבות האינסטגרם הציעו לי לדגמן גיליתי שזה כיף".
× × ×
בתעודת הזהות המצולמת בתוכנית, עוז מספרת שכולם מכירים אותה בתור 'ליר המחייכת'. "אני הבנאדם הכי שמח על הפלנטה. החיים בחרו בשבילי לעבור דברים קשים, אולי מפני שאני מסוגלת להתמודד איתם, אבל אני לא מגדירה את עצמי חזקה בגלל הדברים שעברתי, אלא בגלל הדרך שבה בחרתי לעבור אותם. הרי הפתרון הכי קל הוא להתחפר במיטה. החוכמה היא לצבור רגעי אושר קטנים".
גם במתחם המגורים המרושת, היא ניסתה לצבור רגעי אושר. "לא היה לנו מה לעשות חוץ מלהסתכל בעיניים ולדבר. גיליתי המון דברים חדשים על עצמי והבנתי כמה הרסתי לעצמי כשמיהרתי לפסול בחורים בגלל שטויות. מאיה ורטהיימר עזרה לי להבין את זה".
איך?
"בתור מטר שבעים ושמונה, תמיד הקפדתי שבן זוגי יהיה בגובה שלי, רצוי קצת יותר גבוה ממני. מאיה, שגם היא גבוהה, סיפרה לי שהיא יצאה עם עופר שכטר, שהיה נמוך ממנה ושאהבת חייה הוא בעלה, אסף זמיר, שמגיע לה עד ל...".
× × ×
הפרידה מאמה, לפני חודשיים, הייתה ועודנה קשה. "הייתי בת 12 כשאמא חלתה בסרטן השד. היא החלימה וטרפה את החיים, עד שאבא נפטר. הייתה ביניהם אהבה נדירה, שהיא הרבה מעבר לזוגיות. במשך שנה היא לא הפסיקה לבכות עליו ואומרים שאולי הצער גרם לסרטן להתעורר. פתאום קלטתי שאני עומדת להישאר לבד בעולם. החלטתי שאני מקדישה את החיים שלי לאמא. יום ראשון כימו, יום שני בדיקות דם, יום שלישי בדיקת לב. היום שלי התנהל לפי איך שאמא עברה את הלילה ועשיתי את זה באהבה, הלוואי שיכולתי לעשות יותר, אבל היה לזה מחיר".
שהוא?
"חייתי את החיים של אדם אחר. אני לא באמת יודעת מה זה לחיות את החיים שלי".
עכשיו את לבד בעולם?
"לא! מאז שאמא נפטרה אחי חזר לגור בבית הורינו עם אשתו, שגם לה קוראים ליר. יש לי חברות, החיים יפים. לכאורה, חסר לי רק בן זוג כדי שפאזל האושר יהיה מושלם, אבל דווקא עכשיו אני פחות ממהרת".
למה?
"אמא נפטרה בבית, מסיבוך של דלקת ריאות, חמישה ימים אחרי שהובילה לחופה את רוי, אחי. עכשיו אני עוד לא מסוגלת לדמיין את עצמי צועדת לחופה בלעדיה - בלי אמא ובלי אבא - ואני מאפשרת לעצמי להתקדם בקצב שלי".
איזה גבר, לדעתך, יוכל לחלוק איתך את התיק הכבד שעל גבך?
"היה מישהו שאמר לי, 'עברת מספיק בחיים, אני לא רוצה לפגוע בך'. גם שמעתי את 'אחרי שעברת כל כך הרבה בטוח שיש בך משהו דפוק'. אלה בדיוק האנשים שהם לא בשבילי. אני מכוונת למישהו עם אינטליגנציה רגשית גבוהה".
אבי עליו השלום נהג לומר שיש הרבה דגים בים.
"אני בטוחה שיש כמה דגים שישמחו להכיל אותי, בגלל שאני בנאדם שמביא הרבה טוב לצלחת".
