התפעמות. גבורה. ניצחון.
כולנו היינו שם כששיחררו את החטופות. כולנו לקחנו בשתי ידיים את הקליימקס הגדול שכה בושש לבוא; היינו מוכרחים אותו. הוא הגיע בצורת גל אופורי ענקי שהיה כל מה שביקשנו: הבנות חיות, על רגליהן, מניפות ידיים, בדרך הביתה, בזרועות אמא, מסמנות לב למצלמה.
ובתוך כל זה, הייתה המוזרות; מוזרותו של אירוע השחרור - כמו גמר גדול וחולני של תוכנית ריאליטי מעוותת - כולל במה מרכזית, קהל, שרשראות למי שיצאו מהבית כמנצחות, רק מפל קונפטי היה חסר. המוזרות נבעה גם מתוך המעבר הבלתי נתפס שבין הפחד מהגיהינום המוחלט של השבי, לבין התפרצות האופוריה. בין הדמיון המשתולל והמייסר לבין המראה הראשון של החטופות העולות לבמה כשהן לא רק עומדות על רגליהן, אלא גם מחייכות ומניפות ידיים.
הרי ראינו אותן נחטפות. מוכות. מדממות, גמורות, ויכולנו רק לדמיין - ולא רצינו - מה עבר עליהן מאז. והנה הן, כאן מולנו. אם היה דם, הוא נמחה. אם היו פגיעות, הן הוסתרו היטב מתחת לבגדים האחידים. אם נפשן מעונה וזועקת, היא נדרשה שלא להסגיר דבר ופשוט לעמוד שם ולחייך.
ואנחנו יישרנו קו; ישבנו שם מול המסכים, ונתנו לגלי ההקלה, השמחה והבכי הגואל לשטוף אותנו, אולי לשטוף מעלינו את משקעיהם של לפחות 470 ימי תעוקה וחרדה. אין דרך להאשים אותנו על התמסרותנו המלאה לחטיבות השמחה, אבל מותר לתהות אם לא הזנחנו, לפחות בשידור החגיגי, את הקושי, העצב, הטראומה וכל מה שהעין לא תראה לעולם והנפש תשחרר, אם בכלל, רק בהדרגה.
אנחנו מבינים היטב שלפנינו נשים שעברו תופת. העובדה שלאחר שראו את חברותיהן נרצחות ואז הוכו, עונו והוחזקו בתת-תנאים הן עדיין מסוגלות לעמוד על רגליהן ולחייך למצלמות הופכת אותן, אולי, לגיבורות, אבל גם מסתירה את האמת הנוראה - את העובדה שנפשן צרובה בזוועה.
ואולי כדאי לזכור ולהדגיש את הדבר הזה גם במהלך אופוריית השידורים החגיגית. חמאס כיוון - במידה רבה של הצלחה - ליצירת הרושם החיצוני כאילו השבי היה סוג של חצי פנסיון הוגן; אם ניצמד לאופוריית השחרור לבדה, הנרטיב הזה עשוי להתקבע.
אז כן; זו אופוריה מוצדקת, אבל גם טבולה עד צוואר באימת הזמן שחלף וכל מה שקרה, שחלקו ייוודע וחלקו לעולם לא. אולי כדאי להקדיש כמה דקות מסך, ועמודי רשת, גם לזה.
