אפשר להבין למה במהלך הנסיעה על רכבת ההרים הזו, שעליה עלינו בעל כורחנו ב-7 לאוקטובר, אנחנו מחפשים פתחי מילוט שבהם נוכל לנשום ולאזן את הבחילה. אם וכאשר אנחנו כבר מוציאים את עצמנו מהחדשות לקונצרט בפילהרמונית, זה יהיה למען הקרנה מוזיקלית של 'שכחו אותי בבית', ואם נבחר דווקא בתיאטרון, נזלוג בטבעיות לעבר קומדיה קלילה, עם עדיפות למחזמר, כמו למשל 'פריסילה מלכת המדבר' או 'שיקגו' שעולים בקרוב. המשוואה פשוטה: אנשים צריכים אסקפיזם, והתיאטראות צריכים להחזיק את עצמם. בנסיעה הזו כמעט אמיץ לבחור להעלות מחזה דרמטי, ועוד יותר אמיץ לבחור במחזה מקורי שאין מאחוריו פז"ם של הצלחות. ובכל זאת, במקרה הנוכחי כמעט אין איך להיכשל.
כחלק מרפרטואר של תיאטרון גשר לשנת 2025 יעלה במרץ גם המחזה 'נשמות', בכיכובם של יבגניה דודינה, אריאל ברונז, נטע רוט, גלעד קלטר ועלא דקה. על הבימוי מנצח איתי טיראן (בתמונה עם דודינה), שזכה לשבחים מוצדקים ולביקורות מצוינות על 'ריצ'ארד השלישי'. על המחזה אחראי מחזאי הבית של גשר, רועי חן, והוא מבוסס על ספרו בעל אותו השם, שגם היה מועמד לפרס ספיר. במרכזו גרישה, גבר שתקן שאמנם כרגע גר עם אמו בדירה קטנה ביפו, אבל הוא מספר על הגלגולים שנשמתו עוברת כבר 400 שנה, תוך שהיא נודדת מכפר בפולין, דרך ונציה, מרוקו ומחנה הריכוז דכאו בגרמניה. אלא שלאמו של גרישה יש זווית ראייה אחרת לגמרי על המתרחש, שמקשה להבדיל בין האמת לבדיה, או להכריע אם זה בעצם משנה - ממש כמו פה, ברכבת ההרים הזו, שבה חמישה ערוצים שונים משדרים את אותן חדשות באופן אחר לגמרי, עד שהעובדות מאבדות ערך, וכל מה שחשוב זה מי המספר הטוב ביותר.
