גינת הכלבים // סופי אוקסנן } תרגום: רות שפירא } עם עובד } 374 עמ'
סופי אוקסנן, שבמהלך כשני עשורים של כתיבה הפכה לאשת רוח מוכרת ומוערכת בפינלנד ובאסטוניה, כזו שמתראיינת תדיר בענייני השעה ומפרסמת גילויי דעת, אוהבת מאוד את קאזואו אישיגורו וחושבת שהוא כותב רומנים מושלמים. ברומן הבלתי נשכח 'לעולם אל תיתן לי ללכת' מ-2005 תיאר אישיגורו מציאות דיסטופית, שבה ילדים מטופחים במוסד דמוי פנימייה יוקרתית, רק כדי שגופיהם יהפכו לצֶבֶר של איברים לתרומה כאשר ימלאו להם 18. סיפורם נמסר כזיכרון של אחת הבוגרות ששרדה את סחר החליפין באיברים אנושיים, והוא אינו מתמקד בנבואות חברתיות קודרות, אלא דן בשאלות אסתטיות רחבות בנוגע לקשר שבין ערכי חיים ובין אמנות.
'גינת הכלבים', ספרה השישי של אוקסנן מ-2019, אינו מרחיק כמו אישיגורו לעולם ספקולטיבי, אלא נטוע במציאות העכשווית המוכרת לנו באירופה של העשור האחרון. גם הוא עוסק בסחורה אנושית, ביציות של נשים צעירות ויפות הפעם, וגם לו אפקט מותח, כאשר ממדי הזוועה ומניעי הדמויות מתבררים אט-אט. אבל שלא כמו הרטוריקה שומטת הלסת של אישיגורו, שברגע אחד מגלה לנו את מהות קיומם של הנערות והנערים, אוקסנן מייצרת שני זרמים אחידים של מתח לאורך הקריאה. זרם אחד קשור לתעשיית הפריון הענפה, שמאפשרת לנשים שברשותן אמצעים להגשים את חלומן ולהפוך לאמהות באמצעות שימוש ברחמיהן של נשים אוקראיניות צחות עור, פוריות ומוכשרות, אשר חייבות למצוא מהר עבודה כדי לפרנס את משפחותיהן. הזרם השני הוא ניצול מסוג אחר, והוא קשור ליחסים מדממים שבין מדינות, יחסים שמושתתים על שקרים תמידיים של צד אחד לגבי המטרות שלו, על מניפולציות כמו יצירת אויבים דמיוניים ועל שחיתות חסרת גבולות שמאפשרת לצבור עושר וכוח.
הספר נכתב, כאמור, לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, וניכר שאוקסנן לא רק מנבאת את ההסלמה, אלא גם מבקרת את אוזלת היד של המערב לעצור אותה. גיבורת הספר היא אולֶנקָה, שגדלה בטאלין וחלמה להצליח כדוגמנית בפריז, אבל נדחקה למצוא את מטה לחמה מיפי המראה ומהנעורים שלה באופן עקום, דרך טיפוס במעלה התפקידים בחברה שמספקת פתרונות לזוגות חשוכי ילדים. זוהי חברה שאינה בוחלת באף מניפולציה כדי להגדיל רווחים, כמו גם לשפץ את הרקע המשפחתי המביך לעיתים של האישה שמספקת את הביצית, לשפר את תיקיית התמונות שלה ולמחוק כל פיסת מידע שתעיד על פשע או אורח חיים לא בריא.
מספקית ביציות בעצמה מתקדמת אולנקה לתפקיד ציידת נשים מתאימות, נואשות מספיק כדי להתמודד עם ההזרקות והשאיבות, אך ייצוגיות כנדרש. היא מגייסת את דריה, שאותה היא מכנה "האחת והיחידה. האחת הכי מיוחדת. שיבחתי את מבנה הגוף שלה ואת מיומנויות השפה שלה, את מנת המשכל שלה ואת הרקע שלה בהתעמלות. החיוך שלה היה בהיר כמו שמֵי טקסס, והסנטר כמו כפית נוצצת כפנינה לאכילת קוויאר". דריה הצייתנית ממלאת אחר דרישותיו של זוג שרוצה תינוק, חובבי כושר גופני מהלסינקי. בין היתר היא מתבקשת להציג את הגמישות שלה "כמו סוסה מאולפת למופת", בשעה שהלקוחה מתבוננת בה עושה שפגט ואומרת, "אהבתי את נדיה קומנצ'י... יש לכם פה כל כך הרבה ספורטאים מוכשרים", ואסור להעז ולתקן שקומנצ'י לא הייתה מאוקראינה, אלא מרומניה של צ'אושסקו.
דריה ואולנקה נפגשות שנים לאחר מכן בהלסינקי, לשם אולנקה מהגרת ושם היא עובדת כמנקה, ואף אחת מהן אינה מסוגלת להתכחש לעברהּ או להימלט ממנו. אף אחת מהן אינה מסוגלת להדחיק את העובדה שיש אי שם, לא הרחק בכלל, ילד שהוא, ביולוגית, שלה. הגוף הנשי כתוב כאן כאתר היסטורי שמייצג התנגדות לכל צורה של חילול או שעבוד.
זהו ספר מרשים ומטריד, שמסופר בקפיצה בין זמנים ובין הקשרים, ובאזכור אירועים מן ההיסטוריה הקרובה, הדרושים להבנתו, ולכן לא יקסום לרבים. חבל שכך, למרות התרגום הבהיר ונטול המהמורות וההערות שנוספו בחוכמה, כי מעטים הרומנים הפוליטיים שכתובים כה במיומנות, ומצליחים גם להציג דמויות רב-ממדיות, פגומות ומפוקפקות, וגם להעמיד עדות אמינה פסיכולוגִית לעידן שבו נכתבו. קראו את אוקסנן דווקא כי היא גורמת לנו לזהות פגימוֹת מוסריות בתוכנו. •
