ארבל יהוד עשתה את צעדיה האחרונים בדרך אל החופש. הלחץ ניכר בפניה. הצפיפות, הרעש, האבק, הידיעה שחייה מופקדים בידי שומרים חמושים שבנסיבות אחרות היו שמחים לרצוח אותה. הדרך שלא נגמרת מרכב אחד לרכב שני, בתוך ההמון. אם היה משהו חיובי במחזה מורט העצבים בחאן-יונס, הוא היה בתזכורת לישראלים, גם לצופים מחוץ לישראל, שהשבי בעזה לא היה פיקניק. ממש לא. מי שצפה בשובן של התצפיתניות, בריאות ושמחות, יכול היה לחשוב שהשד לא נורא כל כך: נכנסו שלמות, יצאו שלמות, נופש בעזה. לא זאת המציאות.
ועם זאת, התמונות מטעות. ההמון לא ביקש דם – הוא חתר לתיעוד. הוא לא היה שונה בהרבה מההמון שמצטופף בהפגנות, בהלוויות, בהילולות. הסכנה טמונה בדוחק, באובדן השליטה. לא זה האירוע שמצדיק לקרוא להמון העזתי "חיות אדם".
"אין בלתי מעורבים בעזה", קבע לנוכח התמונות פרשן ערוץ 12 אלמוג בוקר. הקביעה הזאת חוזרת בפי רבים, גם בצבא, מאז 7 באוקטובר. אני לא בטוח שאנשים מבינים עד הסוף לאן הקביעה הזאת מוליכה אותם: אם אין בלתי מעורבים בלחימה בעזה, אין בלתי מעורבים בישראל. גם ילדים מעורבים, גם קשישים, גם תינוקות בני יום. כולם חיילים.
זאת החשיבה הבסיסית של ארגוני טרור: מותר לנו להשמיד את כולם, עד האחרון. אם לא נשמיד אותם, הם ישמידו אותנו. זאת התורה שהרביץ יחיא סינוואר בנוח'בות לקראת 7 באוקטובר. לאן היא הביאה אותו, כולנו יודעים. אותנו היא תוביל להשחתה פנימית, להרג כוחותינו ולצווי מעצר בהאג. הכלל הנכון פשוט: אם הוא לוחם, הוא מעורב; אם איננו לוחם, הוא בלתי מעורב. אילו היינו מקפידים על הכלל הזה, צה"ל לא היה הורג השבוע את קובי אביטן, טרקטוריסט שהועסק על ידי משרד הביטחון במסדרון נצרים. "תאונה מצערת", אמרו בצבא. לא תאונה מצערת – חשיבה מצערת.
עסקת החטופים חייבה את ישראל לבלוע את חזרתו של חמאס לשלטון בעזה – הוא הפרטנר. מדיניות הבת יענה של ממשלת ישראל המליכה מחדש את חמאס על עזה, והעסקה אילצה את הישראלים לראות את התוצאה בעיניהם. התמונות זיקקו את הרגע: או חמאס, או אנרכיה. מנקודת הראות של ארבל, בדרך אל רכב הצלב האדום, עדיף היה חמאס.
עליה חשבתי ועל קהילת ניר עוז כולה, שקיבלה אתמול את גדי מוזס ואת ארבל, אבל זכרה גם את עודד ליפשיץ, שלא הגיע, ואת חטופיה ונופליה כולם. השמחה מהולה בעצב, בדאגה, בזעם. העיניים יבשו מדמעות.
בראש של נתניהו
לא כל הנסיעות מיותרות: נתניהו נוסע ביום ראשון לוושינגטון לביקור חשוב, כמעט חיוני. הביקור הזה ילמד אותו, אולי גם אותנו, לאן פנינו, האם למלחמה ולסיפוח או להשלמת עסקת החטופים, לנסיגה, למשא ומתן ולנורמליזציה. גם אם כל השמועות על מחלותיו של נתניהו היו נכונות, הנסיעה שלו הייתה מחויבת המציאות.
נתניהו וטראמפ הם שני מנהיגים שאחראים לנזקים כבדים שנגרמו לעמיהם – כל אחד ביומו, כל אחד בדרכו. איש מהם לא קיבל אחריות, איש מהם לא התמודד עם אשמתו. ניתנת להם עכשיו הזדמנות לתיקון – מהלך משמעותי במקרה של טראמפ, מהלך קריטי במקרה של נתניהו.
האם הנסיעה מצדיקה דחייה נוספת בעדות של נתניהו במשפטו? בהחלט כן, ולא רק בגלל חשיבות נסיעתו. העדות שלו היא פארסה: היא שמה ללעג את בית המשפט כאשר הוא נוכח ונושא נאומים ארוכים, נטולי הקשר, על תפיסתו הדמוקרטית – ושמה ללעג את בית המשפט כאשר הוא נעדר. המשפט, שאמור היה להיות ההוכחה הניצחת לכך שבישראל יש שוויון בפני החוק, מוכיח בינתיים את ההפך: אין שוויון – יש נאשמים שווים, ויש נאשם ששווה יותר. לא עליונות המשפט מוצגת במרתף המאובטח ברחוב ויצמן בתל-אביב, אלא רפיסות השופטים, קוצר ידה של התביעה, יהירותה של הסנגוריה. ארבע שנים וחצי אבודות, מביכות, עוד מעט חמש, ועדיין לא רואים את הסוף.
מנדלבליט, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, החליט לא להסתפק בעבירות הפשוטות לכאורה, הקלות להוכחה, בתיק 1000. הוא הוסיף עליהן את 2000 ו-4000. הוא וצוות הפרקליטים שלו לא הבינו לאיזו מנהרה ארוכה הם מכניסים את המדינה.
בוושינגטון יפגוש נתניהו את טראמפ 2.0 – דגם שונה לגמרי מטראמפ של הקדנציה הראשונה. בסבב הקודם הוא דיבר על מהפכה; בסבב הזה הוא נחוש לחולל אותה, מהר, חזק ובאופן לא אלגנטי. המהפכה המשטרית מיסודם של לוין ורוטמן היא משחק ילדים בהשוואה לגרזן שמניף עכשיו טראמפ על הערכים, המסורת וכללי המשחק בדמוקרטיה האמריקאית. "הוא מביא את סמכות הנשיא עד לקצה, ואז מרחיב קצת", כתב, בתערובת של השתאות ובהלה, פיטר בייקר, בכיר פרשני טראמפ ב"ניו יורק טיימס".
המהפכה הטראמפית לא מסתפקת בשינוי מדיניות: היא נותנת פירוש חדש לחוקה ולחוק, לאיזונים ולבלמים, לכוח האקזקוטיבי של הנשיא, למוסכמות בנושאי דת ומדינה, כלכלה וחברה. מהגרים בלתי חוקיים מועלים על מטוסים, פקידים מפוטרים בהמוניהם, שירותי רווחה שהמדינה סיפקה זה שנים, מופסקים באחת. מצביעי טראמפ אוהבים את הפגנת הכוח, את התנופה ואת הכריזמה, את הנקמה בממסד הליברלי, השנוא. חלק מהמהפכה ייעצר בבתי משפט; חלק יעבור. עולם ישן עדי יסוד נחריבה.
כמעט כל משטר סמכותני מתחיל כך, ממוסוליני דרך ארדואן ועד פוטין; ההתלהבות אדירה. כשהמצביעים נדרשים לשלם בגופם את מחיר השינוי, הם אוהבים את המהפכה שלהם קצת פחות.
שתי מחשבות יעברו בראשו של נתניהו כשישאף את רוח המהפכה. הראשונה, למה לא אני: למה באמריקה הגדולה, עם חוקה מפוארת, בת 238 שנים, אפשר לחולל שינויים כבירים בחתימה של אדם אחד על דף נייר, אבל בישראל כל נייר שאני מבקש נתקע בוועדות הכנסת ובמחאת משפחות חטופים ובעתירות לבג"ץ; למה באמריקה של טראמפ סוגרים תיקים ומבטלים משפטים ומפטרים בן לילה כל יועץ משפטי שלא בא בטוב לנשיא, ובישראל, בינתיים, רק מדברים על פיטורים ופוחדים לגעת. הגיע הזמן לייבא את אמריקה לישראל.
המחשבה השנייה, איך אני יכול לנצל את הגל המהפכני לפני שהוא מתפוגג. טראמפ צמא למהפכות? אני אשווק לו מהפכה; הוא חושב מחוץ לקופסה? אני אמציא לו פתרון מחוץ לקופסה. נתחיל באיראן – התקפה על מתקני הגרעין, למשל, בגיבוי אמריקאי – ומשם נזרום לגדה, לעזה, ללבנון, לסוריה, לסעודיה, לאו"ם. ניצחונות לנשק האמריקאי; דילים ללא מחיר; מעמדים היסטוריים שהעולם טרם ראה. הידיים יהיו ידי ישראל; התמונה תמונתו של דונלד.
העיקר, נתניהו יזכיר לעצמו, להפגין כוח פיזי, ביטחון עצמי, שליטה במצב. אף מילה על 7 באוקטובר; אף מילה על משבר הגיוס או ניתוח הערמונית. מה שטוב לשופטים בירושלים לא מתאים לנשיא בוושינגטון. טראמפ בז לחלשים.
תרומתה הלא–צנועה
נפתלי בנט, המועמד המוביל בסקרים על ירושת נתניהו, פירסם לאחרונה מייל ששלח לדונלד טראמפ. בנט ביקש לברך את טראמפ על שמימש שתי הבטחות שלו מקמפיין הבחירות. הראשונה, החזרת החטופים; השנייה, "הסרת הסנקציות המוטעות והבלתי הוגנות על כמה ישראלים שמתגוררים ביהודה ושומרון".
הסנקציות שהטיל ממשל ביידן על פעילים בימין הקיצוני – חלקם תושבי הגדה, חלקם תושבי ישראל – הדאיגו מאוד את ראשי המתנחלים. החשש העיקרי היה כספי: ימנעו מהם לגייס תרומות באמריקה. לאחר שנואשו מביידן, חיפשו כל קשר אפשרי לטראמפ. חיפשו ומצאו: ד"ר מרים אדלסון, הישראלית העשירה בעולם, נקראה להושיע. לדברי יועץ אסטרטגי שעבד עם בעלה המנוח, שלדון אדלסון – הקריאה נענתה. אדלסון ביקשה, וטראמפ ביצע. ובנט בירך.
נניח לסנקציות: הן עניין שולי. הצד המעניין בסיפור הזה הוא התפקיד שאדלסון עתידה למלא במערכת היחסים בין טראמפ לישראל. אדלסון, 79, תרמה, על פי פרסומים בתקשורת האמריקאית, בין 100 ל-120 מיליון דולר לקמפיין הבחירות של טראמפ והרפובליקנים. ברשימת המגה-תורמים היא שנייה רק לאילון מאסק. כל מי שצפה בטקס ההשבעה של טראמפ, יכול היה להתרשם מהמקום המרכזי שלה בטבעת הכוח שסובבת את הנשיא. מאסק מניף ידיים וקופץ מול המצלמות, נדבק פיזית לטראמפ ומביך את יועציו בהצהרות שנויות במחלוקת. אדלסון מפעילה את השפעתה בשקט, מאחורי הקלעים.
טראמפ גורס שמי שהשקיע בו, זכאי לתמורה. אם השקיע יותר, יקבל יותר: זאת הדרך האמריקאית. מה רוצה מאסק, אנחנו יודעים: כסף, תשומת לב, מעמד, השפעה; ההשקעה שלו בטראמפ תורגמה לרווח של מיליארדים על הנייר בבורסה.
מצבה של אדלסון שונה: בתי ההימורים שלה תלויים בממשל הפדרלי רק בשוליים. המניב ביניהם הוא המתחם במקאו: הוא מצמיח פי שישה הכנסות יותר מהמתחם שלה בלאס-וגאס. יותר משהיא תלויה ברצון הטוב של טראמפ, היא תלויה ברצון הטוב של המפלגה הקומוניסטית הסינית. היחסים שלה עם הבית הלבן של טראמפ ייבחנו בעיקר בהקשר לישראל. שלדון אדלסון השקיע 100 מיליון דולר בקדנציה הראשונה של טראמפ וקיבל את ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, מפנה היסטורי במדיניות החוץ האמריקאית. הקדנציה השנייה מזמנת החלטות עוד יותר חשובות. לטענת מקורות שונים, אדלסון מילאה תפקיד מרכזי בשכנוע טראמפ לפעול יחד עם ביידן להשלמת עסקת החטופים. ספק אם פעלה בנושא הזה בעצה אחת עם נתניהו.
בצמתים כאלה נכון לשאול לא רק מי האנשים שמשפיעים על הנשיא, אלא מי האנשים במעגל השני, אלה שמשפיעים על מי שמשפיע על הנשיא. במקרה של אדלסון – איזו ישראל היא פוגשת, לאיזו ישראל היא מקשיבה. הברית בין נתניהו לאדלסונים הייתה ואיננה עוד: היא הושמדה במהלך החקירות בתיקי האלפים. שני מקורות שונים מצביעים על תמיכה שקטה של אדלסון בבנט. אינני יודע כמה זה נכון – היא לא מתראיינת. את נתניהו זה בוודאי מטריד.
ציר התקלה
התקרית בכפר שמע בדרום לבנון, שבה נהרג לוחם גולני גור קהתי, נהרג האזרח בן ה-71 זאב (ז'אבו) ארליך ונפצעו שני קצינים – לא מרפה. מצ"ח עדיין לא השלימה את החקירה הפלילית, יותר מחודשיים לאחר האירוע. הרמטכ"ל עדיין יושב על התחקיר. השבוע נפגשו מפקדי חטיבת גולני בעבר עם עדי גנון, המח"ט הנוכחי. שעה דיברו על התקרית; שעתיים על המחדל ב-7 באוקטובר והלחימה מאז. הם יצאו מהפגישה עם הרבה הערכה למחיר ששילמה החטיבה בדם ומטען כבד של ספקות.
אחת השאלות הקשות ליישוב היא ההחלטה של אכ"א לחייל את ארליך לאחר מותו. ארליך חצה את הגבול ללבנון בחסותו של יואב ירום, ראש מטה החטיבה ומכר שלו מהימים שבהם שירת כמח"ט שומרון. ארליך ביקש לבקר במצודה העתיקה בכפר. במהלך הביקור – טיול, למעשה - נתקלו בחוליה של חיזבאללה, ואלה היו התוצאות.
משפחתו של גור דורשת למצות את הדין עם האחראים לתקרית ולמה שהיא רואה כהעלמת ראיות וכיסוי תחת אחריה. תא"ל (בדימוס) אסף אגמון, סבו של גור, אומר שהכל התחיל במזימה, לא במשימה: ארליך פנה אל יפתח נורקין, מפקד אוגדה 146, וביקש להיכנס. נורקין סירב. לאחר שסורב, פנה לאל"מ ירום, החבר שלו. "ארליך היה עבריין", אמר לי אגמון אתמול. "את העונש שלו הוא קיבל. אבל הצבא לא יכול לקחת עבריין ולהפוך אותו לחייל".
שאלת החיול צצה מחדש לאחר התקרית במסדרון נצרים השבוע. מדוע חיילו את ארליך ולא חיילו את קובי אביטן, הטרקטוריסט שנהרג, שאלו ברשת. בבסיס הפרשה לא עומד מותו הטרגי של לוחם אחד אלא האמון בצה"ל ובשיקוליו.
אביטן לא חויל בצדק: הוא היה עובד קבלן של משרד הביטחון. בטופס שמילא נכתב במפורש שאם ייפגע, לא ייחשב לחייל. אבל שאלת ההכרה בארליך ממשיכה להציק לרבים. היא נתפסת כדוגמה קלאסית לתרבות שבה חבר מכניס חבר; חבר מחפה על חבר; חבר מחייל חבר.
אלוף דדו בר-כליפא, ראש אכ"א, עומד מאחורי ההחלטה. הוא מפריד בין שני צירים: ציר התקלה וציר ההכרה. בציר התקלה נעשתה טעות חמורה. את האשם – במקרה הזה הרמ"ט – צריך לשפוט ולהעניש. אבל ברגע שהרמ"ט ראה בו חייל שהגיע למשימה, הצבא חייב לנהוג בו כחייל.
התקדים הוא בחור בשם א"מ, איש מילואים, שהמ"פ זימן אותו לשיחת פלוגה לפני חודשים אחדים. הוא התאבד בדרכו לשיחה, בתוך גבולות ישראל, לבוש בבגדים אזרחיים. אף על פי כן, אכ"א הכיר בו כחייל.
במילים אחרות, אם אזרח זומן כחייל, הוא יוכר כחייל. המזמן יכול להיות כל מי שזאת סמכותו, גם סגן או סרן או אפילו פקיד.
אגמון לא משתכנע. האמת, גם לי קשה להבין איך מתחזה הופך רטרואקטיבית לחייל. בקרוב תיפגש המשפחה עם הרמטכ"ל.
