לצד שובם המשמח כל כך של אגם ברגר, ארבל יהוד וגדי מוזס, חזרו אמש גם חמישה אזרחים תאילנדים שנחטפו ב-7 באוקטובר אחרי 482 ימים בשבי חמאס: סאת'ין סוואנקהם (34), פונגסאק ת'איננא (35), בנאוואת סאית'יאו (27), סריאון וואטצ'ארא (32) וסולאסאק לאמנאו (30). בשבי נותרו פינתא נאתאפונג (35), אזרח תאילנדי שנחטף מקיבוץ ניר עוז, וגופותיהם של סונטיה אוק'קראסרי (30) וסונטיסק רינטאלק (43), שנרצחו במטעי קיבוץ בארי. החטופים התאילנדים, שהועסקו בקיבוצי העוטף, היו השכבה השקופה של החטופים והחטופות. עובדי כפיים מוחלשים שבתוך הכאוס הגדול כמעט נשכחו, ושמשפחותיהם הרחוקות לא יכלו להבעיר את הרחובות ולזעוק להשבתם. אך כחלק מכוחה ויופייה של החברה הישראלית, הם לא נותרו לבד. אזרחיות ואזרחים מהקיבוצים, כמו גם אנשי ונשות אקדמיה, החליטו לקחת על כתפיהם את המאבק הזה, שנראה שולי בתוך טרגדיה ישראלית גדולה כל כך.
2 צפייה בגלריה
(אמו של סריאון וואטצ'ארא (משמאל) בכפר מגוריה בתאילנד, צופה בשחרור בנה מהשבי | צילום: AFP/LILLIAN SUWANRUMPHA)
אשת קשר עם המשפחות
"בסוף אלה בני אדם, אנשים לבביים שעבדתי איתם עשר שעות בשדות בכל יום", מספר עמית גורן מקיבוץ ניר עוז, משם נחטפו חמישה אזרחים תאילנדים, ועוד 11 נרצחו. אחותו, שני גורן, נחטפה אף היא, ושוחררה בעסקה הקודמת, בסוף נובמבר 2023. "התייחסנו אליהם כמו בני קיבוץ. סאת'ין סוואנקהם וסריאון וואטצ'ארא, ששוחררו היום, עבדו במטע הרימונים של ניר עוז, ודאגו לו כאילו זה היה המשק הפרטי שלהם. כשיש חורבן בקהילה ואתה בקושי יודע דברים על אנשים שגדלת איתם 30 שנה, קל יותר לשים את העובדים בצד. אבל מהר מאוד הפכה אחת מעובדות הגד"ש (גידולי שדה) לאשת קשר בין הקיבוץ לבין המשפחות שלהם".
איך התארגנתם לקראת חזרתם מהשבי?
"יש התארגנות להביא להם אוכל וכל מיני דברים שיגרמו להם להרגיש בבית. בסוף אלה אנשים שבאו לעבוד כמה שנים בישראל, והמחבלים נכנסו ישירות למגורים שלהם וטבחו בהם. נראה לי שיותר מכל דבר אחר, החבר'ה האלה ירצו לחזור למולדתם". גם ארגון המטבח המרכזי העולמי (World central kitchen), שעם תחילת מלחמת חרבות ברזל הגיש סיוע בשני הצדדים, פועל למען שורדי השבי הזרים. כמו בעסקה הקודמת, אז חזרו 23 תאילנדים ופיליפיני אחד, גם הפעם הארגון מספק להם שלוש ארוחות ביום המותאמות לתרבות ולצורכיהם הבריאותיים באמצעות השפית רותי רוסו. בערב הראשון אכלו השבים התאילנדים באופן מבוקר לפי תפריט שהותאם למצבם הבריאותי, אבל הגיע גם אוכל מסורתי, ככל הנראה הנראה ממסעדת הבית התאילנדי, עבור בני משפחה וחברי קהילה שבאו ללוות ולתמוך. הארוחות בהמשך יסופקו גם הן ממטבחים שמתמחים באוכל תאילנדי.
ד״ר יהל קורלנדר, סוציולוגית של שוקי עבודה עם התמחות בהגירת העבודה לחקלאות בישראל ומסדרון ההגירה מתאילנד לישראל בפרט, הייתה אחת האקטיביסטיות למען החטופים מתאילנד. "כבר ב-7 באוקטובר הבנו, הקולגות שלי ואני, שאנחנו חייבים להירתם למשימה הזאת. ידענו שהם לא דוברים את השפה, שהם ללא רכבים, התחלנו להבין שרבים מהם נעדרים, ונכנסנו לאירוע. 39 תאילנדים נרצחו באותה שבת, שניים נוספים נרצחו יומיים אחר כך, ובהמשך עוד חמישה בצפון, וכן עובד הודי".
איך פעלת?
"התחלנו בלאסוף אנשים, בהתחלה זה היה לאסוף אנשים שמחפשים אנשים. הייתי אחראית על רשימה שאותה הצלבנו עם כל מיני גורמים, מהמכון לרפואה משפטית באבו-כביר ומחלקת הנעדרים של צה"ל ועד שגרירות תאילנד והמשפחות של התאילנדים, עד שהבנו את המספרים".
איך מטופלים האזרחים הזרים שחוזרים מהשבי? המדינה דואגת להם?
"בוודאי. הם מגיעים לבית החולים שמיר אסף הרופא, שם נכתב עבורם פרוטוקול ייעודי. הכינו להם מקדש קטן ונזיר ומתורגמנים ואוכל מותאם ואת כל מה שהם צריכים עד רמת הנעל. אחרי שהם קצת יתאוששו ויקבלו טיפול רפואי, יבואו לדבר איתם נציגי ביטוח לאומי כדי שיקבלו את הכסף שמגיע להם. הם זכאים למה שקיבלו כל האזרחים הישראלים ששבו. ואחרי שיתאוששו, הם יחזרו למשפחותיהם".
מחכים בעין דומעת
בניר עוז מזכירים כי בשבי נותר עדיין עובד תאילנדי מענף הגד"ש של הקיבוץ, פינטה נטפונג. "הוא חלק מ-25 חטופי ניר עוז שצריכים לחזור הביתה". עופרה בן-שלמה, מזכירת ענף גידולי השדה בקיבוץ, שעמדה בקשר שוטף עם משפחותיהם, לא מסתירה את התרגשותה: "לראשונה בעסקה הזו חוזרים הביתה העובדים התאילנדים שלנו שהגיעו לעבוד את אדמת ישראל. אוהבי ישראל בלב ובנפש, חוזרים למקום שהם כל כך אוהבים. כולנו בקהילת קיבוץ ניר עוז מחכים להם בעין דומעת ובזרועות פתוחות. לא נוותר עד שכולם ישובו הביתה".
