שמיים זרים // משה סויסה } כתר } 344 עמ'
בתקריב, בקריאה של שורה אחר שורה, וגם בהתבוננות מעט מרוחקת יותר, מה שבקולנוע מכונה, כמדומני, "מדיום לונג שוט", זה ספר יפה, יפה מאוד.
הרומן מסופר בעברית שורשית עד עומקי שכבותיה הלחלוחיוֹת, המקראית, המשנאית, התלמודית, הביניימית, ובהתאם גמור לאופי גיבורו הראשי (ובנדיבות מנוקדת בקטעי השיבוץ הפחות-מוכרים), ולא בראוותנות או במנייריזם ריקים. הוא מספר בעיקר על מוריס, המכונה גם דוקטור מאוּריסיוּ פוּסֶקיניה, תלמיד חכם ירושלמי כבן 30, בן ליוצאי מרוקו שעלו בתחילת שנות ה-60 והשתכנו בבית-שמש, שלא מוצא את עצמו בעולם התורה החרדי הארץ ישראלי ומקבל לפיכך בסוף שנות ה-80 הצעת עבודה בסאו-פאולו. בעיר יש קהילה יהודית גדולה ועשירה, ומאוריסיו, שהתעתד בה להיות מורה תורני, הופך גם לאיש עסקים ומתיידד עם שני חברי קהילה, סלבדור פֵרֵיירה ומייקל קוֹפּלמן. החלקים המספרים על התערותו של מוריס בעיר הברזילאית מעניינים מאוד, בהציגם כהלכה זווית לא מוכרת של החיים היהודיים (וגם של הפוליטיקה הברזילאית), אך הם גם בעלי מתיקות מיוחדת שנובעת הן מהסגנון העגנוני, הן מאופיו האפוליני-אינטלקטואלי, אם כי הרתחני בריתחא דאורייתא, של הגיבור (ענייני נשים אינם מעסיקים במיוחד את מוריס) והן בגלל החברות האמיצה הבין-גברית שמוצגת בהם. כך, למשל, מתואר ביקור של מאוריסיו בצ'ורסקרייה (מסעדת בשר) ברזילאית: "ובעוד עשרות הסועדים שמילאו את האולם המעוצב מְכלים אל קרבם את תקרובת הבשרים כלחוך השור את ירק השדה, כבר מרגע התיישבו על כיסאו הפך מאוריסיו את כרטיסו לאדום. כי אף על פי שליבו של מאוריסיו היה בית ועד לפילוסופים, ואף על פי שחקר במופלא ובמכוסה, והיה לו עסק בַלא מורשה, וחרף כי בענייני הרוח נתן דרור למחשבותיו והיה מתאבק בעפרם של אבירי הדעה והמחשבה אריסטו, שפינוזה וקאנט, הרי שבענייני המעשה נזהר שלא לפרוץ גדר ושלא לעבור על חוקות ישראל ותורותיו. רק על משקה הוא לא ויתר. הברמן הציע לו קאיפיריניה, אך הוא העדיף סטרייט קשאסה".
דמותו של מאוריסיו-מוריס מעניינת. תלמיד חכם ספרדי, בעל נטייה למדנית-תלמודיסטית "מתנגדית", רמב"מיסט ורציונליסט ומתנגד לקבלה ובעל נטיות משכיליות. מי שמעיד על עצמו שהוא נוטה למצוא מומים בבני אדם אך נראה שהוא חותר למצוא לו מקום וקהילה בעולם. בישראל לא מצא את מקומו, ואשוב לנקודה הזו, אך בזיכרונותיו מעברו מוארות כמה פינות חשובות ביותר ולא מוכרות מספיק של הישראליות, למשל דמותו ההיסטורית של הרב שלום משאש, הרב יוצא מרוקו המתון והראוי להערצה (בוויקיפדיה קראתי שהיה רבו של השר משה ארבל), או של בית-שמש המזרחית של שנות ה-60 וה-70, שהייתה בעבר מקום סובלני וראוי לכבוד, לפי התיאור כאן.
חטיבת טקסט גדולה, כ-80 עמודים מתוך 343 עמודי הספר, מספרת על אבותיו של מאוריסיו. סבא רבא שלו, רבי שלמה בן יצחק ועקנין, בעצמו "נצר לפילוסוף, לרופא, למשורר ולפרשן המקרא יוסף בן יהודה אבן ועקנין, ידידו הגדול של רבי משה בן מימון בפאס" שבמרוקו, יצא מטבריה למרוקו כשד"ר (שלוחא דרבנן, שליח מצווה לגיוס תרומות) של קהילתו. אך הוא נשתקע במרוקו והפך בה למנהיג רוחני, וכך גם בתו, עַלְיה. עיקר הסיפור על אבותיו של מאוריסיו מתמקד באביו, הנע ונד בין הרי האטלס והמדבריות לערי החוף, על רקע סערות מלחמת העולם השנייה במרוקו ושנות העלייה לארץ סביב קום מדינת ישראל. אביו "נחלק בינו לבין עצמו אם עברי בֶּרבֵּרי הוא או שמא יהודי מוגרבי, ולא עלה בידו להשיב" (כלומר, נחלק בינו לבינו מאיזה אזור במרוקו שאובה מחצית זהותו) ועולה אחרון ממשפחתו לארץ. חלק זה עז מאורעות, "אפּי", ומלמד גם הוא רבות את הקוראים.
אך חלק זה, החורג מעלילת מאורסיו בברזיל (ובהמשך בארה"ב), גם מרמז לתוכנית כוללת שיש לרומן. אך מה היא? שם רע יצא ופלבאיות אינטלקטואלית מיוחסת לשאלה "על מה הספר?" אך פעמים רבות הצבת השאלה הזו חושפת את התוכנית הכוללת שיש לספר או את היעדרה, את אחדותו או רפיפותו הניכרת רק במבט מרחוק, "לונג שוט" בשפת הקולנוע. וזוהי, לטעמי, הנקודה החלשה ברומן. לכאורה, הנושא הוא שייכות וזהות לאומית, ציונות ופוסט-ציונות. האב נאסף אל עמו וארצו ואילו הבן, מוריס, גולה ממנה. אלא שכשנדקדק בעובדות נראה שמוריס מהגר מארצו לא מסיבות של התנגדות ללאומיות הישראלית, אלא מסיבות שניתן לקרוא להן פנים חרדיות. עמיתיו בעולם הישיבות חולקים עליו מסיבות פנים-אורתודוקסיות ובגין אופיו העדין אמנם אך הנצחני. כל זה לא עולה בקנה אחד עם הסיפור על אבותיו שנתפס כעת כ"חומר מילוי", מצוין אך כזה שלא חובר לאחדות היצירה.
אולם, אשוב לשבח, הרומן הזה מדגים בצורה מעוררת הערכה איך ניתן לראות בעברית ארץ מולדת. העברית העשירה שלו יוצרת תחושת שייכות לאומית עזה, אצל הגיבור, אצל קוראיו. ולמרות שחשוב להזכיר שאין קיום חילוני מתמשך לעברית ללא מדינת ישראל (חשוב לומר זאת לנוכח ביטוין של כל מיני תפיסות "דיאספוריות" שאינן בנות קיימא) הרי שהעברית יכולה אכן להיות מכוֹרה נוספת. •
