כאילו לא עברנו מספיק טלטלות, כל המדינה הייתה צריכה לראות את חיות האדם מתנפלות על הרכב של הצלב האדום שבו היו גדי מוזס וארבל יהוד. הדם של המגישים בכל הערוצים רתח: האמת היא שלא הייתה דרך אחרת להתמודד עם האירוע המזעזע הזה, שנמתח לאורך שעות. זה היה אחד הימים הכי קשים לצפייה ולמעקב, דמעות האושר התערבבו עם דמעות של זעם עצום. זעם עם ההמון העזתי הברברי, מול תמונות כאלה אי-אפשר להישאר רגוע ולשדר כרגיל.
הצהלות, השריקות, והרובים השלופים גורמים לך להרהר אם אלה שאומרים ש"אין בלתי מעורבים" לא טועים. צריך להיות אדם שפל במיוחד כדי להשתתף ב"פסטיבל" כזה.
השאלה הגדולה שעולה היא אם בכלל היה צריך לשדר את זה. למרות שכבר הכרזנו על "יום שידורים מיוחד" מ-6:00 בבוקר, זה היה אירוע שגדול על הטלוויזיה הישראלית. משדרי החדשות לא שאלו את עצמם אם נכון היה להמשיך ולשדר את התמונות ללא פילטר. נכון שזה שידור חי, אבל חלקם חזרו על הביטוי "תמונות שהופכות את הבטן" - ועם תחושות בטן לא מתווכחים. הם הבינו שמשהו בתמונות האלה לא עובר חלק, והמשיכו בכל זאת. היו עשרות מוקדים שהיה אפשר לעבור אליהם, כפי שהראו במערכון הפתיחה שלשום ב"ארץ נהדרת" (מערכון מאוד מוזר, אגב, לא ברור על מי הוא רצה לצחוק) - הכתבים היו פרוסים בכל מקום.
עוד ידברו על יום השידורים המיוחד הזה ויסיקו את המסקנות ממנו, אך לדיבורים במשדר לא הייתה משמעות על רקע התמונות האלה. "הפנים שלהם אומרות הכל" - עוד קלישאה שחזרה על עצמה. יחד עם הטפות מוסר לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי, כאילו אכפת להם מה יגידו בתקשורת הישראלית.
היו כאלה שהודו שזה שידור לא פשוט עבורם, כי כרגיל מגישי הטלוויזיה היא הסיפור פה. מעיק כמעט כמו יושבי אולפנים שהתעקשו לדבר על התנגדות לעסקה "דווקא עכשיו", "דווקא ביום כזה". נו, באמת. אפשר לנחש עכשיו באיזה ערוץ הדבר הזה בלט במיוחד - רמז: הוא לא שידר את הפעימות הקודמות כי הוא שומר שבת. זה בסדר, זה לא שהמתחרים שלו עשו אתמול עבודה יוצאת דופן. הם הראו בעיקר שאין להם מושג מתי צריך לשתוק.
היה צריך להפעיל שיקול דעת, אבל לבקש מערוצי הטלוויזיה כאן להפעיל שיקול דעת זה כמו לבקש מילד שיתאפק בחנות ממתקים שלא להתנפל על המדפים. עוד יום שבו התקשורת הייתה צריכה להתנהל אחרת, אבל זה מה שיש.
