הייתה זו חברת קודאק שהמציאה לפני שנים חיוך חדש, "חיוך הדיילת". כזה שנמתח באופן מלאכותי, לא אמיתי. חיוך מקצועי. קודאק עשתה מסע פרסום אגרסיבי כדי לבנות סביב החיוך הזה מודל של משפחה מאושרת: מחייכים רק כי יש מצלמה. אף אחד שיראה את התמונה לא יזכור אם הרגע שקדם לו היה עצוב.
במשדרי השחרור מהשבי של קית' סיגל, עופר קלדרון וירדן ביבס, לכולם היה חשוב לראות את החיוך. אחרי שהם יוצאים מרכבי המחבלים, אחרי שהם צועדים ומבינים שהגוף פחות או יותר מתפקד. צריך לראות חיוך כדי לדעת שהם לא שבורים לגמרי. שיש שם עוד תקווה. שהם חיים גם בתוך עצמם.
בהתחלה לא היה חיוך. לא מול שלט שעיצב חמאס בפונט קומיקס: "הציונות לא תנצח". לא מול הפוסטרים של מוחמד דף ושאר רבי-המחבלים, שנראה שהוכנו בעזרת AI. לא מול החותמת הרשמית בתעודת השחרור ושקיות המזכרות מהשבי. לא היה גם מה לחייך מול הדחיפות והלחישות של חמאס שהורו למשוחררים לנופף לכולם, מול הרחפן שמזמזם ומצלם, מול צלמי סטילס ווידיאו שהיו פזורים בכל מקום.
קית', עופר וירדן לא ראו שחרורים קודמים ולא היו אמורים לדעת איך נכנסים לטקס. הם יצאו כמו שהם מרגישים. שבורים, חיוורים, מוכים. הם לא באו להרים את המורל הלאומי. הם לא סמל. בערוץ 12 דיברו על הניצחון האמיתי - לחזור למשפחות, להשתחרר מהשבי. כאילו חייבת להיות איזו התרה, איזה קתרזיס שצריך לקבל מהם. זה לא יכול להסתיים בשיברון. סיפור עצוב צריך סוף טוב.
הצורך הלאומי הוא להגדיר ניצחון על ידי חיוך, להפוך דברים לסמל כדי לנרמל ולהכיל סיטואציה נוראית. השאיפה להראות את ניצחון הרוח הוא בעיקר של הנותרים, של אלו שלא שילמו את המחיר. הוא התנצלות על כך שאנחנו כאן והם שם. שהוצאנו אותם מהתופת רק אחרי 484 יום. האנשים שיצאו מהפוסטר הולכים פתאום על הרגליים. מה, לא תחייכו?
את אי-החיוכים של החטופים המשוחררים מילאו המשדרים בעיקר במבטים. קשים, כואבים. מציאות שאי-אפשר להסתיר וגם לא צריך. אבל כשאין חיוך, צריך להביא אחד. את "הדרדסים הרוכבים", קבוצת הרכיבה של עופר קלדרון, את הפנקייקים שכיכבו ברשתות לבקשת בתו של קית' סיגל, את חבריו של ירדן ביבס שהתאספו לחגוג ליד מחנה רעים.
לכל אחד יש תפקיד בטקס הזה. לחמאס: להיראות עצום. לישראל: לצאת כמנצחת. לתקשורת: לשלהב, לעורר רגש וקרבה - למלא זמן מסך, גם כשמשפחות החטופים כבר רוצות להתרכז בשחרור עצמו.
בסוף הגיעו החיוכים. בצד של עופר חגגו בשמחה מופגנת, עם ארבעה ילדים, עם החברים שבאו לרכוב לצידו בבית החולים. בצד של קית' זה קרה עם אשתו ועם הבן שחשבו שנרצח ב-7 באוקטובר. ורק בצד של ירדן היה ריק ושותק עם אביו שאמר לו, "נשאר לך חוש ההומור". וירדן חייך. תם הטקס.
בקטנה
תהליך האבולוציה שעובר דני קושמרו מאז 7 באוקטובר הפך אותו ממגיש חדשות אמפתי ואהוב כמו אבא, לאדם נרגן ונרגז: דובר הישראליות החדש. קושמרו כבר לא מגיש את החדשות - הוא פשוט כועס עליהן. זה ניכר בהערות שלו על האחראים למצב ועל מי צריך לקחת אחריות, וממשיך בטונים הגבוהים שלו מול המגישים האחרים שכן מנסים לדווח. הרגעים אתמול היו מרגשים, מותחים, עצובים, שמחים. מכעיסים? לא ממש. במקרים כאלה עדיף שקושמרו יעבור מכעס אוטומטי לנהיגת רגשות ידנית.
