בנשימה עצורה ובהתרגשות קראתי את ספרו של יוסי אבני-לוי "שלושה ימים בקיץ", שזכה בפרס ספיר בשבוע שעבר. הרגשתי שהסופר נהג כמו אחת מדמויותיו: גבר צעיר ששולח מדי פעם מבט ישיר אל השמש, לא כדי להתעוור, אלא דווקא כדי "לגלות את העולם שמאחורי הראייה".
העלילה מתרחשת בעיירה בדויה, ושיאה – רצח המוני של תושביה: ליטאים רוצחים את שכניהם היהודים, כפי שקרה במציאות בעיירות רבות. בקורבנות שהיו חסרי אונים במיוחד – פעוטות, נשים הרות – אפילו לא ירו, אלא קברו אותם חיים, כיסו והסיעו טרקטור על האדמה, "עד שהפסיקה לנוע". כך פקד עליהם לעשות הגרמני היחיד ברומן. הוא אמנם ניהל את ה"מבצע", אבל הרוצחים, המלשינים, הבוזזים, היו כולם מקומיים.
באומץ לב מרשים מעז אבני-לוי להביט בהתרחשויות לא רק מנקודת המבט של הקורבנות, אלא גם מזו של הרוצחים. האם מתעוררת בנו הבנה כלפיהם? לגמרי לא, אבל המהלך האמנותי שהוא עושה, מתוחכם ומרתק.
אבני-לוי כתב את הרומן כמו על פי המלצתו של שייקספיר: על האמן "להניף ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו ולכל הדור את החותָם והצורה שלו" ("המלט", תירגם דורי פרנס). ההווה ברומן אמנם אינו עכשווי, אלא מתרחש בתקופה השואה, אבל ברוע שהוא מתאר אפשר לחוש גם בימינו, למרבה הצער. בנאומו בטקס הזכיר אבני-לוי את החשיבות המיוחדת שיש לקיומו של בית, ובספרו היטיב לבטא את חוסר האונים ואת הייאוש שחשים מי שאין להם הגנה. רק אדם אחד, שאותו אנחנו לא פוגשים ברומן, ניצל ולא נרצח בליטא. זהו חלוץ שנס לארץ ישראל לפני שהמלחמה פרצה (אפשר שלא להתייסר מהמחשבה שמא התיישב בנגב המערבי וחווה את הזוועה של 7 באוקטובר?).
בסגנונו ובדרכי העיצוב שלו, "שלושה ימים בקיץ" שונה בתכלית מספרי "מה קרה להגר באילת?" שזכה בפרס בשנה שעברה. אצלי – רומן בסונטות שהתרחשותו העיקרית בישראל; אצלו – פרוזה מעין אגדית, יפה להפליא. עם זאת, נדמה לי ששנינו ניסינו, כל אחד בדרכו, לגעת בזהירות בכאב ולתת לו מקום
