1. יצאתי משיעור פילאטיס באותו בוקר. אין תירוצים, אני אומרת לעצמי. נפש בריאה בגוף בריא וכל זה. השעה 10:00, רחוב העלייה בתל-אביב. בחוץ אנשים מסתובבים עם טלפונים, מכריזים על שחרור אגם ברגר וארבל יהוד, כמו בהקמת המדינה, כמו בסרטון המטורף הזה של המונים מתקבצים סביב רדיו ומתמלאים אושר. רק שבמקום טרנזיסטור, מחזיקים ביד סלולרי. ובמקום אושר – הקלה.
אנשים בוכים, מתגודדים סביב טלפון שצורח בקול רם: "אגם בידיים של הצלב האדום". באותו רגע כל הרחוב היה אחד. יחד ננצח, אני זוכרת שעבר לי בראש. לרגע זה הרגיש ככה. אחר כך כמעט נדרסתי כמובן מקורקינט חשמלי.
2. השמש זורחת כאילו לא אמצע החורף. אני רוצה לשמוח. כל כך הרבה עצב, שתהיה קצת נחמה. אני מחייכת, ההקלה מרגישה כמו משהו חדש. כמה זמן לא חשתי הקלה. מה זו הקלה בכלל? זה שורש מקל? יקל? אני בודקת גם ברשת, במה אני מתעסקת. חוסר יכולת להיות ברגע. ככה אני.
זה שורש קלל. קלללללללללל. כמו בכוכב הבא, כמו בפרסומות, כמה בא לי שהכל יהיה קל. המילה כמעט מרימה אותי באוויר. שהקושי קצת ירפה. שתהיה הקלה, כמו תיק ענק שמישהו סוחב רגע במקומך. זה זמני, אני אומרת לעצמי, אבל לא אכפת לי. זה מה שזה וזהו. יש גבול, לעצב אין סוף אבל היום חייבים לשמוח.
3. בשישי הלכנו לתערוכה "עדות מקומית". בכל זאת יום הולדת וכל זה. "איך אתה", שאלתי את בודהה אחרי 45 דקות שם. "בא לי להתאבד", הוא ענה. הכל תמונות שאת רובן ראיתי. כמעט כל סיפור אני מכירה. ובכל זאת הבנות החטופות, ומעל התמונה עוד תמונה של הפוסטרים שלהן בהפגנות, ועכשיו לדעת שהן בבית.
כן, הן בבית עכשיו. בתוך כל חוסר האונים הצלחנו לעשות משהו טוב, שאין עליו חולק, להחזיר אותן. לא עמדתי מנגד. כוח גדול דרש את החזרתן המיידית והנה הן פה. ראיתי אותן. ואז הרגשתי טיפ-טיפה של ניצחון.