בשבועות האחרונים נקלענו בעל כורחנו לתוכנית ריאליטי מטורפת. כבר כמעט אין שום דבר שנשאר מאחורי המצלמות. זה לא תמיד רע: תמונה אחת של רומי גונן עם אמא שלה מירב, או סרטון של עופר קלדרון עוטף את ארבעת ילדיו, מצליחים לרתום אנשים אל המאבק יותר מכל קריאת מחאה ששמענו בשנה וארבעת החודשים האחרונים.
הבעיה מתחילה בזה שכבר שכחנו איך זה לחיות שלא כדרך הריאליטי. בשבוע שעבר, כשנפוצו סרטונים אינטימיים מחדר הכושר ביבנה, הרשת געשה ורעשה בחיפוש אחר הקטעים, אחר פרצופים וסימנים מזהים של הנשים, כאילו הן מתמודדות ב'האח הגדול' או 'הישרדות'. הסיפור האישי הפך באחת לקולקטיבי, והנשים נשפטו על ידי המציצנים כ'בוגדניות', בעיקר בגלל שכמו צופי ריאליטי טובים, שכחנו שיש עריכה סלקטיבית שמונעת מאיתנו לדעת את כל הסיפור.
"היית צריכה לחשוב מלכתחילה על אותו לילה שבו עזבת את ילדייך והחלטת שאת יוצאת לצוד את מושיקו מור, שאת יודעת שהוא גבר נשוי עם ילדים", כתבה אחותו של הזמר המואשם באונס לפני שבועות אחדים. היא צודקת, זו נקודת המוצא הכואבת בעולם של סטנדרטים כפולים, עולם שבו אייל גולן נותר המלך גם כש'סביבתו' צדה מעריצות קטינות, בעוד נשים שמקיימות יחסי מין בוגרים מבחירה ישר מתויגות כ'הורסות משפחות'. עולם שבו טאיסיה זמולוצקי, או נ', או נפגעות אחרות של פרשת 'משחקי חברה' נחקרות במשטרה כאילו הן אלו שאשמות, למרות גילן הצעיר.
אבל לאחרונה, סוף-סוף רואים שינוי ביחס לגולן. גילינו שלמבט בפנים החשופות של זמולוצקי יש השפעה עלינו, גם אם חשבנו שכבר הבנו הכל על הסיפור. אחרי שנים שהפמיניזם מנסה להסביר שאלה לא הנשים ש"הרסו את הרומנטיקה", אלא שהרומנטיקה המקובלת הייתה נחלתם של גברים, הבנו טוב יותר שבעולם שבו אנו חיים, שבו "החוק היבש לא נרטב אף פעם", יש צורך גם במשפט מוסרי. ויותר מכל גילינו שכשחיים בתרבות ריאליטי, בשונה מהחוק היבש, אנחנו כן נרטבים מ"דמעה של ילדה". אולי רק שווה לזכור לפעם הבאה, שהדמעות והכאב נמצאים שם גם כשאנחנו לא רואים אותם, גם כשהנפגעות מדברות בפנים מטושטשות, או כשמישהו אחר מדבר בשמן - ושהלוואי שלא היינו צריכים לחיות בתוכנית ריאליטי כדי לדרוש שייעשה צדק.
