בשביל הטלוויזיה, לילה משמעותו להוריד את העניבה, אפשר להתפרע ולחייך. רגעים לפני מסיבת העיתונאים של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, ירון אברהם מערוץ 12 איחל מזל טוב ליאיר שרקי וערד ניר שישבו באולפן לרגל יום הולדתם. מזל שהשליח לוושינגטון לא הביא להם גם שקית הפתעה. אחר כך אברי גלעד שאל את יונה לייבזון וירון אברהם אם הם רעבים שם בוושינגטון, האם מישהו דאג להם לסנדוויצ'ים? האם הם הביאו מהבית או שיש שם קיוסק? התשובה היא תמיד "למי אכפת". אתמול עודד בן עמי בישר ללייבזון ואברהם שמצפה להם חיקוי בארץ נהדרת. מרגש.
הדיאלוגים הללו ממחישים למה שידורי החדשות לעולם לא יתקדמו. העיסוק העצמי הפך אובססיבי. עדיף כבר לעשות את מה שעשו ברשת 13: לא שידרו את ההצהרה המלאה, חתכו לישון ועברו לשידור חוזר של התוכנית "מכתוב" עם הגרפולוג אילון בן יוסף. רמת הפרשנות בארץ היא גם ככה ברמה של קוראים בכף היד. גם אצלנו אומרים לצופים את מה שהם רוצים לשמוע.
בהצהרת טראמפ זה בלט במיוחד: בקושי עסקו בערוץ 12 אם הדבר הקטן הזה של הגירה מסיבית של פלסטינים מעזה הוא בכלל ריאלי. זאת עובדה מוגמרת מבחינתם, כי טראמפ אמר ונתניהו חייך. "מעל הכל דובר בחדר הסגלגל על שני דברים מרכזיים - איראן והסעודים", איבחן יעקב ברדוגו לפני מסיבת העיתונאים בערוץ 14. אחרי חמש דקות של מסיבת עיתונאים ניתן היה להבין שזה לא ממש מדויק. טראמפ דיבר המון - אבל על הפלסטינים. חברו תמיר מורג החליט יחד איתו שמצרים היא בעיה: "לטראמפ יש מנוף רציני על המצרים, כי הצבא המצרי נסמך על נשק אמריקאי וסיוע אמריקאי". מעניין איזה עוד צבא במזרח התיכון נסמך על נשק אמריקאי וחייב את הכסף של הדוד סם. מזל שהפרשנות המלומדת הזאת נקטעה על ידי כניסתו של סטיב וויטקוף לחדר. זה התחיל להעיק כמו הגדה של פסח. השעה שתיים בלילה ומדברים עם הצופים על כמה אוגדות יש למצרים בסיני. כמו בהסכם הפסקת האש, שוב היה צריך את וויטקוף כדי לחתוך עניינים. "אנחנו מתבקשים לשבת", דיווחו ברדוגו ומורג. תודה על העדכון.
כאן 11 היו היחידים ששפכו קצת מים קרים על תוכנית טראמפ, וגם לא היו עסוקים בעצמם ובמה אכלו המגישים (הם שותים מספיק מים?).
כמו בעסקת החטופים, גם נאום טראמפ הפך לחגיגה של רגשות, דעות ותחושות שבטעות מתערבבות עם עובדות. אה, ומזל טוב לפרשנים שחגגו יום הולדת בשידור. בפעם הבאה תבקשו מהצופים להכין עוגה. זה יותר חשוב ממה שאמר דונלד טראמפ. הוא בסך הכל נשיא ארה"ב, לא כוכב טלוויזיה ישראלי.
בקטנה
סדרת המופת "רצח מאדום לשחור" (האמא הרוחנית של "הסמויה") חזרה לישראל וזמינה ב־yes. תענוג לחזור אחורה בזמן לאחת הסדרות שעיצבו את מה שאנחנו רואים היום על המסך, ועוד יותר כיף לגלות שהיא לא התיישנה בכלל ונותרה מצוינת בדיוק כמו שזכרנו אותה.
