זה שבוע של פריצת דרך, בפרשה ובמציאות. פרשת "בשלח" מתארת את יציאת מצרים, את קריעת ים סוף. וגם בעולם הדיפלומטיה והמדיניות, קצת יצאנו השבוע ממצרים, למציאות חדשה. הנה כמה טעימות מהפרשה.
• וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם. הגיע הרגע. פרעה שולח את בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. זוכרים את הבקשה של משה רבנו לפני כמה שבועות, "שלח את עמי"? ובכן, היא נראתה חסרת סיכוי בזמנו, אבל בסוף היא מתגשמת. בסוף "ויהי בשלח פרעה את העם". גם אם זה לוקח זמן ודורש מאמץ, הטוב מנצח ומשטרים של רשע קורסים ונעלמים.
1 צפייה בגלריה
טראמפ, הרב קוק, ששון שאולוב, יציאת מצרים
(צילומים: יואל וקסברגר, מהויקיפדיה, מהפייסבוק, AP/Evan Vucci)
• וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. בשיא הדרמה, התורה עוצרת ומספרת לנו שלא רק העם יצא ממצרים, אלא גם עצמותיו של יוסף, שנקבר שם. יוסף ביקש לפני פטירתו שכאשר יגיע יום השחרור והגאולה – והוא הרי ידע שהיום הזה יגיע – ייקחו אותו לקבורה בארץ ישראל. במהלך כל המסע במדבר, 40 שנה, בני ישראל לקחו איתם סוג של תזכורת חינוכית: יוסף נחשב למודל של גאווה יהודית גם בתוך תרבות זרה, של שמירה על ערכים גם בתוך העולם המצרי המבלבל והמפתה. הם לא לקחו רק את עצמותיו, אלא את המורשת שלו, שתלווה אותנו אלפי שנים.
• וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה. אני לא משווה את טראמפ לפרעה חלילה, בטח לא השבוע, אבל הפרשה נותנת לנו תזכורת לכך שהלב של מנהיגים זרים הוא הפכפך. רגע אחד פרעה שיחרר את העם, ורגע אחר כך התחרט והתחיל לרדוף אחריהם. גם במהלך מכות מצרים, ראינו שהוא שינה את דעתו שוב ושוב. אנחנו לא חיים מפיהם של מנהיגים זרים, שיכולים להיות קפריזיים. אנחנו שמחים כשהם בוחרים באמת ובצדק ולא בצביעות ובטרור. אנחנו בוודאי שמחים כשהם מאיצים בנו לשנות את התודעה שלנו ולחלום בגדול, כמו השבוע. אבל הם לא מקור הסמכות והזכות שלנו לחיות כאן. בשנת 1917 פורסמה "הצהרת בלפור", של שר החוץ הבריטי הלורד בלפור. המשמעות: בריטניה הכריזה שתתמוך בהקמת בית יהודי בארץ ישראל. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב אז משפט עמוק: "לא באתי להודות למלכות בריטניה אלא לברך אותה, על שאלוקים בחר בה להיות השליח להגשים את הבטחתו שנחזור לארץ ישראל". זה לא בלפור, זה אלוקים. בלפור בוחר להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, ועל כך אנו מברכים אותו.
• וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? אז פרעה רודף אחרי בני ישראל מצד אחד, ומהצד השני – ים סוף. זה נראה שהסיפור אבוד, אין מוצא. בני ישראל אומרים למשה שיש מספיק קברים במצרים, ולכן חבל שלקח אותם למות במדבר. מתחת למשפט הציני והמריר הזה מסתתרים ייאוש, פחד וחידלון.
וזה הסיפור הגדול. יותר קל להוציא אותנו ממצרים מאשר להוציא את מצרים מאיתנו. לשחרר אותנו מהגלות גם מבחינה תודעתית, אל תודעה חופשית, אופטימית, מאמינה ויוזמת.
• וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. איזו פריצת דרך, איזו הפתעה. אלוקים ביקש שנתחיל ללכת, והמים פשוט נבקעו. עם ישראל עבר בתוך הים, ואחר כך הים נסגר שוב, ופרעה וכל אנשיו טבעו.
יציאת מצרים וקריעת ים סוף מסמלות במקורות שלנו כבר אלפי שנים את הנס, את ההפתעה. המציאות יכולה להתנהג מחוץ לקופסה, ואנחנו יכולים להיות מופתעים גם לטובה, ולצלוח מכשולים שנראו רק לפני רגע בלתי אפשריים. מצרים הייתה אז האימפריה הכי חזקה, זה נתפס טירוף קיצוני לחשוב שאפשר בכלל למרוד בה ולצאת לחירות. העם היהודי נחשב בזוי וקטן, מסכן ועלוב, זה היה מטורלל לחשוב שהוא ינצח את פרעה ויקבל תורה בהר סיני וישפיע על כל העולם.
לכן גם אם לא כל מה שנאמר השבוע בבית הלבן יקרה, עצם הדיבור החופשי והמקורי הוא חשוב. לפרוץ גבולות. לעמוד על עקרונות ברורים של טוב ורע, בלי "מה יגידו". לשבור קיבעונות של דורות שקיבלו את קיומו של הטרור כמובן מאליו, כחלק מהסיפור. לחפש את "יציאת מצרים" של דורנו. לצאת מהקונספציה.
• אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. לשבת הנוכחית יש שם מיוחד – "שבת שירה". היא נקראת כך בגלל שאחרי קריעת ים סוף, מופיעה בפרשה שירת הים, פסוקים יפים ומרגשים שמתארים את הנס הגדול, מודים על העבר ומבקשים על העתיד. לא נביא כאן את השירה כולה, היא מופיעה בסידור התפילה ואומרים אותה כל בוקר, בתפילת שחרית. מתחילים את היום בשירה של הודיה.
פרשנינו מבקשים שנשים לב לשירה של חיינו, לניגון שעל שפתינו, לפסקול שמלווה אותנו. האם אלה קיטורים או שירים, משפטים מקטינים או מילים ולחנים שמעצימים. ובהקשר זה, כבר נכתבו אין-ספור מילים על בחירת הישראלים, בשנה כל כך קשה, בלהיט "תמיד אוהב אותי" ("עוד יותר טוב ועוד יותר טוב") של ששון שאולוב, להיות פסקול השנה. משירת הים ועד היום, השיר שאנחנו שרים אומר עלינו הרבה.
• וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה... וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים. רגע אחרי שירת הים, פס הקול משתנה. העם מתחיל להתלונן על רעב וצמא. שוב, זו לא המציאות אלא הפרשנות, התודעה, הרוח. הרבה יותר קל לבצע שינוי פיזי מאשר שינוי חינוכי, והעם יצטרך לגדול ולהתבגר בפרשות הבאות. בינתיים, האויב מנצל את ההזדמנות. אחרי שהתורה מתארת המון פילוגים ומריבות, עמלק מגיע להילחם בנו. עד היום האויב מחפש נקודות חולשה כאלה. זו תזכורת חשובה.
• רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת... אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי. יש בפרשה מצווה אחת בלבד, מצוות השבת. בני ישראל לומדים על יום שבו נשארים במקום, לא מתרוצצים ולא עובדים. מתכנסים ונבנים פנימה ולא החוצה. אולי יותר קל לחצות את ים סוף מאשר להישאר בשבת במקום אחד למשך יממה ולא לזוז. אבל התורה מכוונת אותנו כבר בשלב הזה לבנות את עצמנו נכון. לדעת לנוח, לקבל כוחות, ללמוד ולהתחזק, לקראת כל אתגרי החיים.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "התכלית בגללה ירדה הנשמה של כל אדם לעולם היא כדי 'להוציא את עצמו ממצרים', משעבוד לגאולה... סיפור יציאת מצרים מפורט כך בתורה, כדי להזכיר שזה עניין נצחי. השבועות האלה שבהם קוראים בתורה על יציאת מצרים – יש בהם סגולה מיוחדת להיחלץ מכל המגבלות והשעבודים" ("נתיבות שלום")
