ביום שני, היום ה-16 למתווה השבת החטופים, היה נתניהו בארצות-הברית. ביום הזה היה צריך להיפתח המשא ומתן על השלב השני של המתווה. היום ה-16, קיווינו כל כך, לא יהיה כמו הכבש השישה-עשר שאיתו אני נרדם. שלא ירדימו אותנו שוב, שלא נסתפק בשמחה על מי שחזר, אלא שנדרוש ולא נרפה עד שכולם יהיו כאן. "עד החטוף האחרון" זו לא סיסמה, זו מטרה קדושה של סולידריות והצלה, זו תוכנית עבודה.
אבל ביום ה-16 לא החלו הדיונים. במקום זאת, צוות המשא ומתן נשאר בארץ, והקבינט? הוא יתכנס רק עם שובו של נתניהו, כאילו כלום לא דחוף. בפגישתם דיברו טראמפ ונתניהו על איראן, על סעודיה, על התוכניות לטרנספר או לשטח את עזה וגם, בלי נדר כמובן, על שלב ב' של המתווה להצלת החטופים.
אני מנסה לתרגם "חירום" למילים, מנסה להסביר פחד מוות וייאוש. החירום הזה, עבור רובנו הוא "חירום שקוף" כי הנה, חטופים חוזרים, והם על הרגליים ומחייכים, וזה מרגיע וגורם לנו לחזור לנשום. אבל אל תטעו: מעבר לפינה אורב הטרפוד הבא שיעלה לנו בחיי אדם. הוא תמיד עולה לנו בחיי אדם.
הטרפוד יכול ללבוש צורה של הסטת השיח וסדר העדיפויות מהחטופים לעבר שיח על מדינות רחוקות. הוא לובש צורה בדמות כאוס מכוון של החלפת צוות המשא ומתן בעיצומו של המשא ומתן. צורה נוספת של טרפוד היא לסכן את חייהם של החטופים באמירות ובמעשים חסרי אחריות. לצאת בהכרזות מחבלות בזמנים רגישים. גם התמהמהות היא טרפוד.
שישיית הצעירים המופלאים שנרצחה בסוף אוגוסט 2024 – אלכסנדר לובנוב, אלמוג סרוסי, כרמל גת, עדן ירושלמי (לנצח אזכור שהורעבה והייתה במשקל 36 ק"ג במותה), הירש גולדברג-פולין ואורי דנינו – יכלו לחזור אלינו בוודאות. הם היו ברשימות כבר. הפעימה השמינית שלא יצאה לפועל בסוף נובמבר 2023 עלתה בחייהם, וכך גם מתווים נוספים שלא יצאו אל הפועל. מה שהרג אותם זו זילות חיי אדם.
ראש הממשלה, האם שומע? לא תחבל, לא תטרפד, לא תתמהמה, לא תעצור מתווה באמצע. הוראות אלו נכתבו בדם.
× × ×
עבור יותר מ-30 חטופים שנרצחו בשבי, המתווה הנוכחי שמציל חיים ומחזיר חטופים, הגיע מאוחר מדי. הם רצו מאוד לשרוד ולחיות. הם עשו כל שביכולתם לשמור על עצמם ועל אנושיותם.
אלעד אחי הקשיב לרדיו ועודד את עדה שגיא ואת מירב טל שהן תכף משתחררות. כרמל גת תירגלה יוגה, טיפלה והחזיקה חוסן נפשי עבור עצמה ועבור כל מי שהיה סביבה. איתי סבירסקי שרד הפצצות וקריסת מבנה לצד נועה ארגמני וניהל איתה שיחות נפש מופלאות שהחזיקו את שניהם בחיים. אלו "רק" שלושה סיפורים שכבר לא נשמע בגוף ראשון. שלושתם נרצחו.
הקבוצה הזו יכלה לחזור אלינו, לחיבוק ולשיקום. הם חזרו לקבורה, ולנו יש ודאות וקבר לבכות עליו. למשפחתו של תמיר אדר, האדם המתוק עם החיוך הענק, ולמשפחות רבות אחרות, עדיין אין, וחייב להיות.
החירום הזה הוא אמיתי, מוחשי ונוראי. הוא לא יכול להיות שקוף לנו. האם אתם מוכנים לרגע לראות אותו? השבים והשבות מתארים לנו את המשמעויות של להיות בשבי, בקצב ובמילים שלהם. האם נהיה מוכנים להקשיב? האם הממשלה והעומד בראשה מוכנים להכיר בכך ש-79 חטופים בעזה הם 79 בני אדם, כמוני וכמוכם וכמותם ממש, שנמצאים בבור עמוק ומחכים כל כך הרבה יותר מדי ימים להצלה?
זה כבר לא איום אמורפי. השבות והשבים מעידים שהשובים השאירו אותם בפחד ובחושך משך תקופות ארוכות, שהתעללו בהם מינית באיומי נשק, שלא ידעו אם יישארו בחיים, שכלאו אותם באכזריות בכלובים, שהורעבו, שמנעו מהם תרופות וטיפול רפואי, שהופרדו מהקרובים להם ביותר כדי לענות את נפשם וליצור אימה.
נעמה לוי, שהוחזקה בתקופה הראשונה לבד, שאלה את הנשים הראשונות שפגשה בשבי, "אנחנו בחיים?" באיזה תנאים אדם צריך להיות כדי לא לדעת אם הוא עצמו חי או מת? ויש גם כאלה שהוחזקו לבד, לגמרי לבד מול המחבלים והשיגעון והאימה יותר מ-400 ימים (כך שיתפו משפחותיהם של גדי מוזס וארבל יהוד). כל אלו כבר איתנו, ויכולים לספר.
× × ×
עכשיו יש מתווה, הודות לכל העוסקים בדבר, אבל למה אנחנו לא שומעים על ההתקדמות, על הדחיפות, על איך בדיוק חוזר אלינו החטוף האחרון? זהו מתווה מציל חיים, ויש לנו אנשים חיים להציל, ויש לנו אנשים שחייבים לחזור לקבורה ולאדמת ישראל. לפי המתווה, הם במרחק פעימה מאיתנו.
זו לא גזירת גורל. אסור להשאיר אותם בשבי. הם ילדים, הורים, חברים. האנשים האלה ברגע זה עוברים את התופת שהשבים סיפרו עליה. למשפחותיהם אין יום ואין לילה, וגם לעם ישראל כולו, שדואג להם דאגה עמוקה. זה נבדק מחקרית: 93 אחוז מהישראלים מוטרדים באופן קבוע מגורל החטופים (מחקר של יהנה ועמיתים, 2024).
משימות הביקור בוושינגטון הסתיימו, אבל ראש הממשלה נשאר לסופ"ש בארצות-הברית. החטופים עושים את הסופ"ש כמו את כל 490 הימים האחרונים במנהרות חשוכות. אין להם זמן לחכות. זו אחריותם של הקבינט והממשלה לקדם במרץ את הצלתם, שהיא הצלתנו, הצלת החברה הישראלית כולה.
חיילי צה"ל, אנשי כוחות הביטחון, המילואימניקים שמתייצבים שוב ושוב - אין מספיק מילים לתאר את גבורתכם. כולנו חווים כל כך הרבה דמעות וצער מול מעגל השכול המתרחב. הוא חייב להיות למען המטרה החשובה מכולן – החזרת הביטחון של כולנו. מלחמת הנצח שאותה מנסים לשווק לנו כ"ניצחון המוחלט" לא תספק לנו את הביטחון הזה. החזרת האחים והאחיות שלנו מהשבי, הידיעה שהחזרנו אבות לזרועות ילדיהם – זו תמונת ביטחון. חוסר ביטחון לאומי הוא הידיעה שהמדינה מתנערת מאחריותה להשיב את אזרחיה שהופקרו ונחטפו. זה לא רק עניין של החטופים ומשפחותיהם. זו פציעה מוסרית אנושה של האתוס הישראלי.
"עד החטוף האחרון" זו תוכנית העבודה החשובה והדחופה ביותר שלנו, זה התנאי בדרך להשבת התקווה. אני מאמינה במחויבות של החיילים שנלחמים כדי שנהיה בטוחים פה וכדי להציל חטופים. אני מאמינה במחויבות של טראמפ להחזיר את כולם, ובעיקר אני מאמינה בציבור בישראל, אותו ציבור שנמצא ברחובות, בעצרות, שהחטופים שומעים אותו ומחזיקים מעמד בשבי בזכותו.
החטופים עושים הכל לשרוד, אבל זה לא תלוי בהם. זה תלוי בנו ובעיקר במחויבתו של ראש הממשלה למתווה שחייב להתממש במלואו כדי לסיים את הסיוט.
