באמת // נוית בראל } הקיבוץ המאוחד } 81 עמ'
מתי החל האסון? במבט לאחור מבינים כי הוא לא מתחיל בזמן שמזהים אותו אלא כאשר אנו עומדים מרחוק על הסימנים שמהם התעלמנו: הסדקים, הרמזים הקטנים. 'באמת', ספר שיריה הרביעי של המשוררת, העורכת והמבקרת נוית בראל, הוא ספר העוסק באלף פניו של החורבן.
״... אִם הָיָה תֹּהוּ וָבֹהוּ/ הָיְתָה מִלְחָמָה. זֶה לֹא קַבְּצָן שֶׁצָּעַק,/ וְלֹא אָדָם תִּמְהוֹנִי. קוֹל אִשָּׁה מִלֵּא/ אֶת הָרְחוֹב: "שֶׁיֵּלֵךְ כְּבָר, שֶׁיֵּלֵךְ"./ אִם הַכֹּל מְטֻנָּף, אִישׁ אֵינוֹ מְלַכְלֵךְ./ לְהָעֵז לִפְגֹּשׁ עֵינַיִם? בַּחֲלוֹם./ תֵּן לִי לִהְיוֹת קוֹל, כְּלוֹמַר גַּל אָרֹךְ,/ לְהִתְפַּשֵּׁט בָּרוּחַ בִּמְהִירוּת./ בַּיִת מוֹדִיעַ עַל בַּנַּאי, בֶּגֶד מוֹדִיעַ/ עַל תּוֹפֶרֶת, קוֹל מֵעִיד עַל הִיסְטוֹרְיָה./ לֹא הִכַּרְתִּי אִשָּׁה שֶׁלֹּא בָּרְחָה מִפְּצָצָה./ לֹא סָבְתָא, לֹא אֵם, לֹא בַּת, לֹא אָחוֹת./ תָּמִיד הָעוֹלָם נִגְמַר, כָּכָה הָעוֹלָם נִגְמַר,/ בְּצַעַד רוֹעֵד, בְּגִשּׁוּשׁ מִכָּאן".
בניסיון לתאר את החורבן אין קווי מתאר מובהקים, רק עקבות המתפרשים לאחר מעשה כסימנים לו. האם הוא מתחיל בילדות, בחינוך בבית, בשתיקת ההורים נוכח אסונם? האם הוא נולד בשתיקת האלוהים והצעקנים הדוברים בשמו ("הַפֶּרַח הַזֶּה קַיָּם רַק בִּתְמוּנוֹת, כְּמוֹ אֱלוֹהִים, וְאַתָּה אוֹמֵר/ אֱלוֹהִים אֵינוֹ קַיָּם, וּבְכָל זֹאת הַמִּלְחָמָה קַיֶּמֶת"), או שמא בעצם החיים על האדמה הזו, שגם מאדמה אחרת לא ניתן להניחם מאחור?
בכמעט עשור מאז שיצא 'מחדש', שעסק בעיקר בקשר הזוגי הקרוב, נעשה העולם שאנו חיים בו לקשה ומר יותר. את החוויה הזו מדבבת שירתה של בראל, משום שמאז ומעולם לא היה בכתיבתה תווך בין האישי לפוליטי. לא משום ששיריה עוסקים בה במפורש (בראל מיומנת במלאכת השיר מכדי שתיתפס בכך), אלא משום ששיריה האינטימיים ביותר נקראים בעת ובעונה אחת כמסע אל קווי השבר הפנימיים והחיצוניים. בעולמה של בראל, האסון שאנו שרויים בתוכו והאסון הפנימי הם מבעים שונים של אותו הצער.
את הצער הזה מדבבת בראל בלשון רבים, הנדירה כל כך בשירה העברית בת ימינו. אם לשון הרבים שמאפיינת את שירתה של בראל הייתה ביטוי למרחב זוגי שעליו נלחמה בספרה הקודם, בספר שלפנינו הורחבה השפה ללשון הווידוי של דור הנלחם על חייו. 'שירת האנחנו' הוא מושג שנודע לשמצה בתקופה שבה עברה השירה העברית משירת התקומה לשירת היחיד; האנחנו אותו מדבבת בראל הינו מרחב אישי מאוד הנלחם על חייו מול איום חורבן ודריסת כוחות אדירים של היסטוריה ותרבות. וכך, שירים המתארים מרחב זוגי כמעט רגיל חדורים באימת הכלל, ומחזור המתאר את לוח החגים היהודי הנע על ציר הזמן ההיסטורי, נע על התפר שבין ניסים ונפלאות ושנים שאין בהן קץ לימי הרעה.
לשימוש של בראל בלשון רבים יש מסורת יהודית עתיקה בשירת הקינה הקדומה שנאמרה על ידי נשים, כדברי הנביא ירמיהו "כֹּה אָמַר ה'... הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה". זוהי קינה כבושה, נסתרת, שבשום רגע אינה נתפסת בהתפרצות של רגש. בראל היא משוררת חכמה להפליא היודעת להסתיר את עצם הרגש בלשון פיוטית עשירה ומגובשת וברבדים לשוניים עמוקים; את הקינות שלה היא כותבת בשורות שיר רחבות - ובשירים ארוכים מאלה שכתבה בספריה הקודמים - הנראות מבחוץ רחבות ודחוסות כשורות פרוזה, אך הן שירה צרופה של צעקה. 'באמת' הוא ספר עדות, משום שהוא נולד מן המאורעות ומקונן עליהם, למרות שאין הוא מכוון למאורעות המיידיים והוא נזהר מלהיות במפורש עד אקטואליה. כך הופכת המחויבות לאמת, לשירת קינה על-זמנית התובעת את עצמה עד אכזריות, בלא להותיר נקודה מולה מושפל המבט.
"יְתוֹמִים, כְּמוֹ פְּלִיטִים, מְזַהִים מֵרָחוֹק אֶת/ מָה שֶׁיַּכְאִיב: רֵיחַ שֶׁל חֹרֶף, חֲדָרִים אֲפֵלִים,/ לְעוֹלָם לֹא נִפָּגֵשׁ.// עַל הַגְּבָעוֹת מִסָּבִיב, בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה/ מַשֶּׁהוּ זָז.// בַּמַּיִם אֵין אֲנִי רוֹאָה. אֲנִי לוֹמֶדֶת לִשְׂחוֹת/ בִּשְׁלוֹשִׁים וְתֵשַׁע שָׁנִים וְשׁוֹכַחַת בְּחָדְשַׁיִם./ גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, מִתְבַּגֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת, מִזְדַּקֶּנֶת וְהוֹלֶכֶת,/ עָתִיד עָתִיד. תָּמִיד תָּמִיד. אֲנִי רִאשׁוֹנָה וְאֵלִיָּהוּ אַחֲרוֹן.// יֵשׁ רֶוַח אֶחָד קָטָן בֵּין זִכָּרוֹן לְדִמְעָה./ בָּרֶוַח שֶׁבֵּין אֱלוֹהִים נָתָן/ וּבֵין אֱלוֹהִים לָקַח/ אֲנִי חַיָּה".
יותר מפעם אחת הנחתי את הספר במהלך הקריאה משום שהוא הכאיב לי לאין נשוא, אך את ההנחה הזו בראל לא תתיר לעצמה. בהיקפו ובתכניו מציג 'באמת' את שיא הגיבוש הפיוטי של בראל עד כה, שמתחייבת בנפשה בכתיבת שירת קינה חכמה, יהודית וישראלית ומגובשת מאוד, שחריפות הכאב שבה היא חריפות עזה של חיים. •
