שרה פון שוורצה אוהבת את המשפחה המרוסקת שמקיפה אותה בהצגה "בניאדם" בתיאטרון הקאמרי (סטיבן קאראם כתב, אמיר י. וולף ביים) – משפחה שבמהלך ארוחת חג ההודיה עולים וצפים בה סודות, כעסים ופחדים שמאיימים לערער אותה. "במחזה יש הרבה חמלה", היא אומרת. "בכל משפחה יש ימים שבהם חלק נכבד ממנה נמצא במשבר".
המשפחה שבהצגה מזכירה לך את זו שלך?
"המשפחה שלי לא קונבנציונלית. ההורים שלי, גרמנים פרוטסטנטים שהתגיירו ועזבו את גרמניה, הם אנשים פורצי גבולות, מרדנים. אחריהם לא היה לי כל כך במה למרוד, ובכל זאת הצלחתי למרוד פה ושם".
פון שוורצה (56) מעבירה בשנים האחרונות הרצאות וסדנאות בנושא חוסן. גם משפחות של מפונים השתתפו בהן. "היה חשוב לי לבקר מפונים", היא אומרת. "אני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך להתעקש לא לשקוע בדיכאון אלא לנסות להתרומם ולהפיץ כוח לסביבה. כאדם פוסט-טראומטי אני מסבירה כמה חשוב לנו לזהות שאנחנו במשבר, להרים את עצמנו ולהפיץ כוח לסביבה. את המחדל הנורא של 7 באוקטובר צריך כמובן לחקור".
ממה את פוסט-טראומטית?
"בגיל שש עברתי פגיעה מינית ולא סיפרתי לאף אחד. לקח לי הרבה שנים לזהות שחלק מההתנהגויות שלי קשורות לזה. פגיעה מינית היא לא משהו שנרפאים ממנו, אבל אפשר לגדול ממנו או להיגמר ממנו. אני השתדלתי לגדול".
פון שוורצה מרבה לבקר בכיכר החטופים בתל-אביב. "כשאני יכולה ופנויה רגשית, אני נמצאת שם כמעט כל יום. זה לא עניין פוליטי. שכל אחד יצביע בבחירות מה שהוא רוצה – אבל יש עבודה עצמית שצריך לעשות. אותי 7 אוקטובר שלח לעבודה עצמית שנועדה להבין מה החשיבות של המדינה, מי אני בתוך הסיטואציה הזאת, והאם אני נותנת לסיטואציה לגמור לי את החיים. היום אני יותר יודעת למה אני חיה פה. האופציה של ללכת מפה לא קיימת. הבנתי עוד יותר כמה אני אוהבת את המקום הזה. רק שישחררו את כל החטופים. מהיום הראשון למלחמה אמרתי, עזבו את המלחמה, שחררו את החטופים, החיים שלהם בסכנה".
