1. אני צופה עכשיו בסדרה "ניתוק" (אפל TV). כן, אני יודעת שהיא יצאה מזמן ויש כבר עונה שנייה, אבל עכשיו אני רואה אותה. זו סדרה על אנשים שעוברים תהליך של ניתוק כשהם בעבודה, כלומר, הם עולים במעלית לכיוון העבודה ואיזו טכנולוגיה אינטליגנציה מנתקת אותם מחייהם הפרטיים על מנת שהם יהיו "עובדים טובים" ויותר לא יוטרדו בזוטות מהבית. הרי מה הוא הדבר הכי חשוב בעולמנו? שיום העבודה הקדוש והמשק, לא ייפגעו, ואם המחשבות והבית הם הסחת דעת מוטב להתנתק מהם (לפחות בשעות העבודה).
2. גם אנחנו חיים ככה. כל השבוע עובדים ממשיכים לקיים משק, קשר, פרויקטים. הולכים לאירוע חברה או ליום הולדת. ובשבת, ככה פתאום, אנחנו נזכרים. הם יוצאים החוצה ממכוניות הצלב האדום, כחושים ורזים, אנשים שלא יכלו "להתנתק" מהמציאות האיומה שלא עזבה אותם לשנייה, אפילו לא לרגע. אנשים ששאלו "מה קרה ב-7 באוקטובר", פשוט כי הם לא יודעים מה קרה ביום ההוא. מה קרה באמת? חוץ ממה שאנחנו יודעים כמובן. אבל עודף המידע מול חוסר המידע, היעדר האחריות והטלת כל הרפש מבלבלים גם את השפויים שלא משו מהמסך בכל רגע נתון כבר שנה וחמישה חודשים.
3. אנחנו כמו בניתוק, כמו בסדרה, בבוקר שחרור חטופים ובערב חתונמי, זה אפילו לא נראה לי מוזר כבר. אני מרגישה שאני באיזה שיגעון. עוד גשם, עוד רוח, עוד פעם תחפושות, ויש מי שהתמונות של החטופים שחוזרים לא גורמים לו לחשוב שחייבים את כולם עכשיו, שהם גוססים שם, אלא שלהפך צריך לעצור. באותה שבת דובר ראש הממשלה העלה עוד סטורי ממלון הפאר (מקלחת אכן מרשימה!), הקשר בין מה שקורה להנהגה לא קיים. אנשים כותבים פוסטים - לא לראות את התמונות! האם אפשר בכלל להסיט מבט? באילהסיט מבט? האם התמונות של החטופים חוזרים בחיבוק אל משפחותיהם האם זה לא התיקון שלנו?
בבוקר פגישות, עוד חדשות, מסים, יוקר מחייה. עד השישי והשבת הבאים, אז שוב נתנתק מהניתוק וניזכר בסיוט שלנו. אפשר לא להסתכל בתמונות, זה לא אומר שהן לא קיימות. אפשר להתעלם, זה הרי מה שעשו פה עד 7 באוקטובר. פעם היה סלוגן באיזו פרסומת "גם אם תתעלם הבעיה לא תיעלם". אל תסירו מבט, זה עלינו, לדאוג שהממשלה תחזיר אותם. את כולם.
