הסיפור הזה כמעט לא הגיוני. תוך שמונה שנים הפכה פנינה צדיקריו, אישה בת 50 מערד, לאצנית בינלאומית עם רקורד מרשים של מרתונים ומדליות. הרזומה שלה כולל הישג בלתי נתפס: היא האישה הישראלית היחידה שסיימה פעמיים את מרוץ הספרטתלון: 246 קילומטר של ריצה מאתונה לספרטה, למעלה מ־35 שעות של ריצה רצופה.
אז איך אמא לשלושה ילדים, אשת חינוך, שקריירה ספורטיבית בכלל לא הייתה בחלומות שלה, מגיעה להישג כזה?
"כילדה השתתפתי בכל מיני תחרויות אתלטיקה של בתי הספר, אבל אף פעם לא עשיתי מרוצים", היא מספרת. "התחתנתי, גידלתי ילדים, ובגיל 42 התחלתי לצאת להליכות מהירות בערבים. כל הזמן שמעתי אנשים מפרגנים לי, 'איזה יופי את רצה', ולא הבנתי מה הם רוצים. הרי אני הולכת. לא קלטתי כמה ההליכה הטבעית שלי מהירה".
בשלב כלשהו פתחה חברה שלה קבוצת חובבי ריצה בערד והציעה לה להצטרף. "זו הייתה קבוצה לא מקצועית, משהו נחמד בשביל לצאת קצת מהשגרה של הבית", היא מספרת. לשם החוויה, פנינה וחבריה נרשמו למרוץ עומר – 10 קילומטרים. למרות היעדר הניסיון היא סיימה אותו במקום השמיני, בלי להתאמן לקראתו. "שמענו את השם שלי בכריזה וכולם סביבי היו המומים", היא מספרת, "באותו רגע התחלתי לחלום בגדול".
היא התחילה להתאמן לריצת מרתון ובתום שנת אימונים אחת סיימה את המרתון הראשון של חייה, בטבריה. אחריו הגיעו מרתונים נוספים, ואחרי שנתיים־שלוש היא כבר חיפשה אתגר חדש. "בעלי אלי אמר לי, 'פנינה, את לא בנויה לריצות ארוכות, את בנויה לריצות מאוד־מאוד ארוכות'. היעד הראשון שהצבתי לעצמי היה ריצת אולטרה־מרתון סובב עמק 2019. זו ריצת שטח של 66 קילומטר. סיימתי במקום השלישי הכללי. תחושת הסיפוק הייתה עילאית. בסוף המרוץ אמרתי לבעלי, 'אני צריכה יעד נוסף'", משחזרת צדיקריו.
היעד הבא היה 12 שעות ריצה רצופה בספרטניון בתל־אביב, ואחריו הגיע מרוץ של 24 שעות. שניהם הסתיימו בהצלחה, ומכאן הדרך לספרטתלון הייתה סלולה. מדובר באחת מתחרויות האולטרה־מרתון הקשות והיוקרתיות בעולם. במסלול יש 75 תחנות ביניים, שאליהן חייבים להגיע בזמן שהוגדר מראש (זמני קאט־אוף). הגעה באיחור פירושה פסילה מהמרוץ. הוא מתקיים בחודש ספטמבר ותנאי מזג האוויר בו קשים במיוחד: חום קיצוני ואחוזי לחות גבוהים במהלך היום לצד צניחת טמפרטורות בלילה. הוא גם כולל עליות רבות, ירידות תלולות וטיפוס של 3,000 מטר על הר. רק כ־40 אחוז מאלו שמתחילים את המרוץ מגיעים לקו הסיום. צדיקריו, כאמור, סיימה אותו פעמיים. בשנה שעברה היא חצתה את קו הסיום בזמן של 35:30:36 שעות.
מה היה הרגע הכי קשה?
"הטיפוס על ההר. זה השלב שבו עברתי מריצה להליכה מהירה. זו עלייה קשוחה ומסוכנת עם מדרגות, אבנים וסלעים, ולמרות העייפות והעומס על הרגליים חייבים להיות בפוקוס כדי חלילה לא ליפול. אי־אפשר לרוץ את זה. גם הירידה קשה כי היא בשיפוע חד. זה דורש ריכוז עצמי גבוה ועבודה טכנית נכונה. כל דקה הרגישה לי כמו נצח".
איך הלכת לשירותים במהלך ה־35 שעות האלה?
"לא הלכתי. יש שירותים במהלך הדרך אבל אין זמן לעצור ולחכות בתור. עשיתי בשטח, איפה שיש פינה צדדית, ולא יותר מדקה. לגברים זה יותר קל, אין ספק".
מה עם אוכל?
"התזונה שלי היא אוכל טכני. כל הפסקות האוכל היו לחצי דקה עד דקה, ובמהלכן לקחתי כדור מלח או ג'ל מגנזיום או חטיף חלבון או תמר, והמשכתי".
איך הגוף מצליח להחזיק את עצמו כל כך הרבה שעות?
"בשעות האחרונות הכל כואב ואין תחושה ברגליים. בשלב הזה אני עובדת עם הראש ולא עם הגוף. מבחינתי אין כאב, יש רק מטרה: להניף את דגל ישראל בסיום. הכאב הוא זמני, התהילה היא נצחית".
