אופק פסח ועידו אליאלי לא הופתעו מההזמנה של חן מכלוף להיפגש במגרש כדורגל בדרום תל-אביב. בסך הכל לוקיישן לגיטימי לפגישת עבודה, כשהעבודה היא סדרה על נערים כדורגלנים, 'שלומי 6'. אבל כשהגיעו למגרש, הם גילו שהוא נעול. זה לא כל כך נעים, אבל היה להם ברור: כדי להיות חלק מהסיפור הזה, צריך לקחת סיכונים. והם חייבים לקחת את הסיכון.
"זו גדר של שני מטר ואנחנו רואים את חן כבר למעלה, מתחיל לרדת למגרש", משחזר פסח. "אנחנו מתחילים לטפס אחריו, כאילו זה מה שאנחנו עושים תמיד. כל יום אנחנו פורצים למגרשים מגדר שני מטר, ברור. אחרי שנייה מופיע מישהו עם ב.מ.וו ושואל את חן 'מי אתה'. חן עונה לו, 'אני הבעלים'. האיש אומר לו, 'אני הבעלים', נועל אותנו בפנים, מתחיל לצלם וצועק על חן, 'תביא לי כסף, זו השגת גבול', וחן צועק עליו, 'אתה מונע ממני את הזכות הבסיסית ללכת'. ככה הם צועקים, ואני ועידו מנסים להסתיר את הפנים שלנו עם החולצה, כי פדיחות אם יצלמו אותנו".
אליאלי: "בסוף הצלחנו ללכת משם. לחן כל הסיטואציה הזו לא הזיזה. גם אנחנו ניסינו לשחק אותה קולים, אבל רעדנו".
פסח: "ברגע הזה הבנו שאנחנו נכנסים למסע מעניין".
× × ×
מהר מאוד הם גילו שמעניין זה אנדרסטייטמנט. כבר בשלב מוקדם בצילומים ל'שלומי 6' של HOT, שיצר וביים מכלוף, השניים הבינו שהדמויות שלנעלי הפקקים שלהן הם נכנסו, עוזרות להם להשיג את מה שאנשים יכולים לחפש כל החיים: קלוז'ר. בסדרה הם מגלמים את שלומי 6 ושלומי 9, בני דודים, שחקני כדורגל צעירים ומבטיחים, שנקלעים לעולם הפשע. במציאות שניהם היו שחקני כדורגל צעירים ומבטיחים שחוו משברים על המגרש, עד שהרומן שלהם עם הכדור נגדע במפתיע. עכשיו הם חוזרים לזירה.
"שיחקתי עד גיל 16-17, אבל זה אף פעם לא היה באמת הרצון שלי, אלא של אבא שלי", משתף פסח. "הרגשתי שאני במסגרת שאני לא יכול לצאת ממנה, ובנוסף, פחדתי פחד מוות ממשחקים".
למה?
"כדורגל זה מאוד פיזי, במיוחד אצל ילדים. בליגות מקצועיות יודעים איך לשמור על אחד על השני, אבל ילדים לא רואים בעיניים. אין להם מה להפסיד אם הם יפגעו בך. היו לוחשים לי באוזן דברים כמו 'תראה מה נעשה אחרי המשחק לאמא שלך', ואני הייתי משתתק. כדי להתמודד עם זה עשיתי הצגות, הייתי מתעסק עם הקהל, עושה כאילו עשו עליי פאול, מחקה את המאמן. זו הייתה הדרך שלי לשרוד".
בסביבות גיל 16 החליט לחתוך, וכמו הרבה פרידות קשות, הוא עשה את זה בהודעת ווטסאפ. "היה לי חבר בכיתה שהיה הולך לאודישנים וזה קרץ לי. פתאום הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות ושזה גם ייתן לי את האומץ לצאת מהכדורגל, אז כתבתי לאבא שלי שפרשתי. לא היה לי אומץ להגיד לו בפנים".
איך אבא הגיב?
"הוא לא הגיב איזה שעתיים, ואז שאל אם אני בטוח, כי אני רגע מנוער ונוער זה רגע ממבוגרים. בדיעבד אני יודע שהוא לא נרדם איזה שבועיים, היה לו קשה. אבל אחרי זה הוא עזר לי לממן את הקורס למשחק".
עידו: "מדהים כמה נקודות דמיון יש בין הסיפור של אופק לבין הסיפור שלי. לא מזמן דיברתי עם חברה פסיכולוגית והבנתי שבתקופה ששיחקתי סבלתי מהתקפי חרדה. אז לא הייתה מודעות ולא ידעתי לקרוא לזה בשם. באימונים הרגשתי טוב, אבל כשהגעתי למגרש חוויתי שיתוק, לא הצלחתי לתפקד. אם היה אמור להיות לנו משחק ביום שבת, מיום שני התחלתי לרעוד. דווקא אבא שלי כמעט לא נכח על המגרש, אבל גידלו אותי להיות ווינר אז היה לי שק של ציפיות שלי מעצמי. בכיתה ה' הגעתי דרך אח שלי לסרטונים של איתן עזריה, מאמן מנטלי שעבד הרבה עם כדורגלנים. בפעם הראשונה הרגשתי שמישהו מדבר על מה שאני מרגיש ובזכותו נכנסתי לעולם של דמיון מודרך".
אבל דווקא כשנראה היה שאליאלי עולה על הגל, או לפחות על הדשא, הגיע הבום הגדול. "ב-29 בנובמבר 2016, השתנו לי החיים. במשחק אימון כדור פגע לי בעין. כשפקחתי את העיניים, ראיתי רק ברק. מסתבר שהמכה בעין גרמה לפגיעה רצינית ברשתית, ומאז יש לי 36 אחוזי נכות".
איך ילד בן 15 מבין שהחיים שלו השתנו?
"בהתחלה אמרו לי שאוכל לחזור לשחק, אז חיכיתי. הייתי מעלה סטוריז עם ספירה לאחור. אבל אחרי כמה זמן הגעתי למומחה שאמר לי, 'לכדורגל אתה לא תחזור. גם אם תשים משקפי מגן, יש עדיין סיכוי שזה יזוז, ועל הסיכוי שאתה תיפצע שוב ותיפגע לך גם העין הבריאה - אף אחד לא יאשר לך לשחק'".
חתיכת מכה.
"בהתחלה בכיתי הרבה. קלטתי שאני הולך להיות פעם ראשונה בלי מסגרת וזה הפחיד אותי. אני זוכר שישבתי עם סבא שלי בארוחת צהריים ושאלתי אותו, 'סבא, מה אתה חושב שאני צריך לעשות עכשיו?' ותוך כדי שהוא עם הביס של האורז הוא אמר 'שחקן'. המחשבה הזו התחילה להתגלגל לי בראש, כי גם אני, כמו אופק, השתמשתי בסביבה של הכדורגל כבמה. הייתי עושה שם חיקויים של ברלד ו'בובה של לילה' וזה היה נותן לי אוויר לנשימה".
אליאלי החליט לחפש קורס משחק וככה הגיע לסדנת של ריאקטינג סטודיו (שלימים תהיה גם סוכנות הייצוג של השניים). שם, על ספסל הלימודים, פגש את פסח. "ומהרגע שהגענו לשם, עלינו על אותו מסלול".
שניכם מספרים על החרדות שחוויתם במהלך משחקים. נשמע קצת טריגרי לחזור למגרש.
אליאלי: "אצל פוסט-טראומטיים יש עניין של חשיפה הדרגתית ומבוקרת לזירה שבה זה קרה. אני זכיתי לעשות את זה ב'שלומי 6'. הרי בצילומים על המגרש אתה לא בלחץ אמיתי, וגם אם אתה לא יוצא טוב, זה לא נורא - יש עוד טייק. כלום לא סופי. אז ידעתי שהפעם אני מגיע עם תמיכה. בזכות זה היה לי תיקון לטראומה".
פסח: "'6' הוא התיקון שלי. הוא בעצם כל מה שרציתי להיות על המגרש. הוא כמו הילדים שהייתי מפחד מהם שישברו לי את הרגל. זה עשה לי טוב לחזור למגרש מהמקום הזה, כמנצח".
היה קשה עם הלחץ של הכדורגל, אבל נכנסתם לעולם האודישנים, שהוא לא פחות מלחיץ ושיפוטי.
"במשחק הרגשתי את מה שלא היה לי בכדורגל - שייכות. פתאום זה הרגיש נכון ודברים הלכו בזרימה. זה היה סימן מהיקום שאני בכיוון הנכון", מסביר אליאלי, הרוחני יותר מבין שניהם, ופסח מזדהה איתו בדרכו: "היה משפט שהמאמן אמר שגרם לי להבין שאני לא שייך לשם: 'מהמגרש אתה יוצא רק על אלונקה, אחרת הפקרת את החברים שלך'. זאת אומרת שרק אם אתה שובר רגל, אתה יוצא מהמשחק. אין מקום לחרדה פה. מה, אתה לא גבר? הבנתי שבכדורגל אין מקום להיות רכרוכיים, ואני הייתי רכוכי. לעומת זאת, במשחק גיליתי שיש מקום לפחדים שלי. לא ביטלו את מי שאני, להפך. אמרו לי, אנחנו רוצים אותך עם כל הפגמים שלך".
בסדרה השניים מגלים שכדורגל זה לא רק המשחק הזה עם הכדור, אלא עולם שלם של משחקי כוחות. השחקנים הם רק כלים להטיות משחק, הימורים, נקמות ואפילו חיסולים, ושני ה'שלומים' לא מצליחים שלא לטבוע בזה. מה לזה ולשני ילדים טובים כפר-סבא וגבעתיים?
פסח: "באמת לא באתי מרקע של פשע, אבל הבנתי ש-6 התחבר לפשע בגלל נסיבות מאוד טרגיות, וזה בעצם דומה לאיך שאני הייתי בבית הספר. היה לי רע בגלל הגירושים של ההורים שלי, אז הייתי מוצא כל מיני דרכים לפרוק את התסכול ואת האגרסיות. היום אני מסתכל על דברים שעשיתי ואומר, 'בואנה, הייתי אבוד'. הייתי יכול סתם להיכנס לשיעור ולזרוק קלמרים באוויר, לצעוק על המורים. אני מבין שאם היה קורה לי מה שקרה ל-6 חס וחלילה, יכול מאוד להיות שגם הייתי מאבד את הדרך. יש לי הורים נפלאים שהיו שומרים עליי, אבל כשילד מאבד את זה, זה בגלל הנשמה שלו, הרבה פעמים אי-אפשר לעצור את זה".
× × ×
בינתיים, במגרש הטלוויזיוני אליאלי (22) ופסח (23) מוכיחים את עצמם לא רע. פסח השתתף בין השאר ב'בת אל הבתולה', 'המפקדת', 'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו', 'סקיי' ואפילו הצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולגנוב את ההצגה מיהודה לוי ב'עלומים', שעל התפקיד שם גם היה גם מועמד בפסטיבל הסדרות הבינלאומי של קאן. את אליאלי היה אפשר לראות ב'בת השוטר', 'אינפינטי' ו'משמר הגבול'. עכשיו הוא גם משתתף בהפקה הבינלאומית 'הקדושים' של Fox Nation. על ההפקה והקריינות אחראי אחד, מרטין סקורסזה.
"לא פגשתי כוכבים גדולים בצילומים, אבל זו הייתה חוויה מטורפת", הוא מספר. "אתה פוגש כמויות הרבה יותר גדולות מכל דבר: קרוואנים, כוח אדם, ארט, תלבושות, כפילים, סוסים. זה בולט מאוד, די כמו ההבדל בין ארוחת ערב ביום חול לליל הסדר".
זה עשה חשק לעוד עבודות בתקציבי חו"ל?
"למה לא? זה כיף. אבל כרגע אני לא חושב לעבור בשביל זה. אני אוהב את ישראל. אני מאוד ציוני. יש לנו פה סיפור של עם, אי-אפשר להתנתק מזה, אז קצת קשה לי לדמיין את עצמי לא פה לתקופה ארוכה, אבל אני לא יודע לאן דברים יובילו".
יש מחשבה על זה שהרבה מהדור שלכם או נלחם או נפגע בנובה, ואתם מתעסקים בדברים שלכאורה פחות חשובים?
"זה לא שאנחנו בורחים מזה. אי-אפשר באמת לברוח מזה. זה פגש כל בית בישראל, וגם אותנו. החבר הכי טוב של בת הזוג שלי נהרג, רותם דושי ז"ל. אבל בדיוק ראיתי הצגה ונזכרתי עד כמה סיפורים הם נחמה ואסקפיזם וגם פתח לדיון מוסרי. אני מאחל לעצמי לספר סיפורים שהם שליחות".
בחזית האישית אפשר להגיד שהשניים בוגרים לגילם, ואפילו מיושבים קצת יותר מדי. "אני בזוגיות עם נועה הנפלאה כבר תכף שנתיים", משתף אליאלי.
פסח: "עד לא מזמן הייתי בזוגיות שנמשכה חמש שנים עם ליה אלאלוף, ששיחקה בתפקיד הראשי בסרט של תום נשר, 'קרוב אלי'. גרנו ביחד וגם אימצנו כלבה, שנשארה איתי. חמש שנים זה המון, אז הפרידה קשה. אני רק חודשיים אחרי, ככה שהפצע עדיין פתוח".
אליאלי: "אני חושב שלפעמים דווקא העבודה היא המפלט שלנו. לפני הזוגיות עם נועה הייתי בזוגיות ארבע וחצי שנים, קצת אחרי שנפרדנו סבא שלי נפטר ואז ההורים שלי התגרשו, והמשחק היה המקום שבו יכולתי להוציא רגשות שבבית היה לי יותר נוח להדחיק או לא לדבר עליהם".
פסח: "יש לי דפוס חוזר של הדחקה, אבל ליה באמת הייתה הדבר הכי חשוב שהיה לי בחיים, אז הפעם לא הצלחתי להדחיק. היה לי שבוע שבו לא הצלחתי לתפקד. אבל אני שמח על זה, כי בסוף זה עזר לי להתמודד יותר טוב".
אתם בעצם עובדים מגיל צעיר ויש או הייתה לכם זוגיות ארוכה. לא טסתם להודו, לא התפרקתם. משמעת של שחקני כדורגל.
עידו: "דווקא הייתי עכשיו בתאילנד עם נועה. קיבלתי קדחת דנגי מעקיצת יתוש".
