הביקורת של יוצרים ויוצרות על הבחירה לשלוח שיר של קרן פלס לאירוויזיון זו השנה השנייה ברציפות יצרה התנגשות חריגה יחסית: בדרך כלל עימותים כאלה בסצנה קטנה ודחוסה מתחוללים בין המיינסטרים לשוליים ובין הצלחות בשטח לנציגי ה"אליטה". כך היה כמעט בכל סערות הפלייליסט של גלגלצ למיניהן, לדוגמה. כאן קרה משהו אחר: יצרני הלהיטים שחתמו על המכתב שנשלח לתאגיד השידור הציבורי לא טוענים חלילה שפלס היא בחירה הזויה, אלא שהשיטה הנוכחית יוצרת עבורה יתרון לא הוגן לכאורה, ודאי כשמדובר באירוע לאומי ובכסף של כולם.
זה לא עניין של מה בכך: דמויות בכירות בפופ הישראלי שחתמו על המכתב, כמו רון ביטון וסתיו בגר, ביססו את מעמדן במידה מסוימת על התנהלות פוסט-פלייליסטית: מה שמחליטות הוועדות לא חשוב, העיקר זה הקהל עצמו, הוא זה שקובע והממסד תמיד מתיישר בסוף. גם האירוויזיון, עם כל הפוטנציאל התקשורתי והכלכלי, הוא רק אירוע אחד וגם שם זה לא תמיד מצליח, בטח לא כמו לכתוב להיט לאושר כהן, עומר אדם ואודיה. מכאן אפשר ללמוד, שגם מפיקים ומפיקות עם יד זהב יכולים להיעלב כשהם מריחים סירחון.
על פניו, נשמע שיש משהו בטענותיהם: מלכתחילה השקשוקה המסחרית-ציבורית בכל תהליך הייצוג הישראלי באירוויזיון מעלה סוגיות אתיות. התוצאות המצוינות ביטלו את רובן: אף אחד לא דורש מכרז על בימוי הנאמבר, לדוגמה, כי מבינים שיואב צפיר יודע מה הוא עושה יותר טוב מרוב הקולגות שלו, לא רק בישראל אלא בכל אירופה. אבל מרגע שהוחלט שבחירת השיר תלויה בהליך שמתחייב להיות הגון ושוויוני, אי-אפשר לעשות ממנו גבינה שוויצרית: פלס, שהיא לא הסיפור בכלל ואולי כתבה את 'דיווה' 2.0, היא חלק מהמנגנון של 'הכוכב הבא' וחלקים אחרים במנגנון הם חלק מתהליך בחירת השיר, שה"אנונימיות" המובטחת שלו לא הכי משכנעת. באמת שלא צריך להיות מסובך להבין מדוע זה לא בסדר לכאורה.
אבל אולי מכל זה יצמח גם משהו חיובי: הנה, גם האנשים ששולטים במצעדים מכירים ברעיון שמשאבים ציבוריים פירושם מתן הזדמנויות לכמה שיותר אנשים וסגנונות, ואילו טענות כגון "אבל זה הכי אהוב/מתאים/נבחר פה אחד" מייצגות לעיתים מבנים פגומים ולא מריטוקרטיה. כדאי לזכור את זה בסיבוב הבא של הוויכוח על מי מושמע איפה וכמה.
