המראות של אלי, אור ואוהד הזכירו לכולנו את שנות ה-40 של המאה הקודמת. מאז הם מסרבים להישכח. הדמיון הוויזואלי, הרזון השברירי, המבט החלול בעיניים. כל אלו הציתו מחדש את הטראומה שכבר הפכה חלק מהצופן הגנטי של כל יהודי. בדיוק כמו שקרה באותה שבת שחורה, ב-7 באוקטובר. יותר משבעה עשורים אחרי השואה, שוב מובלים יהודים כחושים בידי חיות אדם במצעד השפלה אנטישמי. כאילו דבר לא השתנה.
וההשוואות לא איחרו לבוא. ברשתות החברתיות, בדיוני האולפנים, בשיחות הסלון. ועדיין, צריך לומר: אנחנו לא בגרמניה ולא בפולין. הפער המהותי בין אז והיום לא נעוץ בעובדה שאנטישמיות כבר לא קיימת. היא כמובן עוד איתנו. הוא גם לא קשור בכך שאויבנו חדלו מלנסות להשמיד אותנו. ספוילר: הם לא מתכוונים להפסיק. והוא גם לא נוגע לשתיקה המקוממת של רבים בעולם נוכח מראות הזוועה מדיר אל באלח. אכן, נותר לקוות שאף אחד לא הופתע כאן. בכל הגזרות הללו – אין חדש תחת השמש.
ההבדל התהומי בין התקופות הוא שיש לנו מדינה. שיש לנו יכולת להילחם. שיש לחטופים לאן לחזור. וזה הבדל שנראה מובן מאליו, בלי משמעות פרקטית. כזה שמזכירים רק בטקסי זיכרון. אבל הוא טומן בחובו גם תובנה מעשית שנוגעת לחיי היומיום של כולנו. בעיקר, הוא מזכיר לנו לחדול מתודעה גלותית. כזאת שמתמקדת רק באויב בלבד ובשאיפה להשמידו, אבל שוכחת שעכשיו יש לנו גם אחריות נוספת: שיקום החברה הישראלית. ולמה זה חשוב? משום שהמקום שאליו נפנה את עיקר הכעסים והרצונות והתחושות שלנו הוא גם זה שיקבל ביטוי מעשי בשטח, בהחלטות מדיניות.
כי השוני בין ברלין וקרקוב לירושלים ותל-אביב, הוא שלזעם ולכאב שלנו יש עכשיו גם כתובת. והיא חזקה ועוצמתית והיא איתנו להישאר. ומה שאסור שיקרה הוא שהמסקנה היחידה מהשחרור האחרון תהיה שהאויב שמולנו הוא שטן שצריך להשמיד. זה ברור וידוע. מגיע לו מוות בייסורים ואת עזה צריך להעביר תהליך דה-רדיקליזציה עמוק. לא הלכנו למאות ימי מילואים כי חשבנו אחרת. אבל תודעה שאינה גלותית עושה צעד אחד קדימה. היא מתעדפת מטרות. היא מורה לנו לנשום עמוק, ומזכירה שהמשימה הדחופה יותר היא שחרור אלו שבגיהינום. לא רק כי צריך להצילם, אלא כי בלעדיהם לא ניתן יהיה להתחיל בריפוי החברה הישראלית.
תודעה שאינה גלותית מבינה ש"היום שאחרי" נוגע לא רק לעזה, אלא גם לניר עם ולדימונה ולמשגב ולקדומים. היא מפנימה שאי-אפשר הכל יחד כאן ועכשיו, ושלא תמיד ניתן גם לחסל וגם לחלץ. היא מלמדת שיש סדר עדיפויות, כי עם הריבונות הישראלית מגיעה גם אחריות לחברה שלה. היא מחייבת לקבל החלטות קשות היום, כדי שנוכל להתקיים פה מחר. ביחד. והיא רואה לא רק את הסיוט שממנו יצאו אור ואלי ואוהד, אלא גם את המקום שאליו הם הולכים. בעצם, המקום שאליו הולכים כולנו.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר “11 יום בעזה”