רוח-רפאים, אללי, אותה ראיתי עם כניסתי אל הטרקלין בלא שהודיעו לסבתי על שובי, כאשר מצאתיה יושבת וקוראת. הייתי שם, ובעצם, עדיין לא, שהרי לא ידעה, וכמו אישה הנתפסת במפתיע כשהיא עוסקת במלאכת-יד וממהרת להסתיר אם נכנס מישהו, הייתה היא שקועה בשׂרעפים שמעולם לא חשפה בפני. בזכות רגע מבורך שאינו נמשך ובו, להרף השִיבה, יש לאל ידינו לנכוח פתאום בהעדרנו-שלנו, ממני עצמי לא נכח אלא העד, הצופה, במגבעת ובמעיל נסיעות, הזר שאינו בן-בית, הצַלם שנקרא לְצלם גלופת מקומות ששוב לא נראה. מה שקרה כרגע מֵכאנית בתוך עיניי, כשהבחנתי בסבתי, היה אכן תצלום. לעולם איננו רואים את יקירי-ליבנו אלא בתוך מערכת רוחשת חיים, בתנועתה המתמדת של אהבתנו הבלתי-פוסקת אליהם, זו אשר בטרם תאפשר לדימויים שמציג לנו קלסתר פניהם להגיע אלינו, תסחף אותם במערבולת שלה, תשליך אותם על המושג שמאז ומעולם בנינו לנו סביבם, תצמיד אותם אליו, תַּקרה אותו אתם יחד למקשה אחת. כיצד זה, הואיל ועל-פי מצחה ולחייה של סבתי פירשתי את כל המעודן והאיתן שברוחהּ, כיצד זה, הואיל וכל מבט רגיל הוא דרישה אל המתים וכל קלסתר אהוב הוא אספקלריה של העבר, כיצד זה נכשלתי בהתכחשות למה שהתקהה והשתנה בה, זאת בשעה שגם במופעיהם הסתמיים של החיים, העין שלנו, עמוסת המחשבה, כמו בטרגדיה קלאסית, פוסחת על כל דימוי שאין בו לקדם את העלילה ומתמקדת רק בַּדימוי שבכוחו להבהיר ולמַשמע את תכליתה? אך אם תחת העין תהא זו עדשה חומרית לחלוטין, לוחית צילום, אשר תביט במתרחש, או-אז, מה שנראֶה בחצר המכון, למשל, במקום יציאה של חבר אקדמיה מנסה להזמין כרכרה, הם אלה צעדיו הכושלים, זהירויותיו פן-יפול-אחור, עקומת הנפילה שלו, כאילו הוא שיכור או הקרקע מזוגגת כפור. כך הדבר כאשר איזו עורמַת מקרה זדונית מונעת מחיבתנו החמה, החכמה והמסורה לכסות מבעוד-מועד ממבטינו את מה שלעולם אַל להם לחזות בו, ואילו אותם מבטים שהקדימו, בהגיעם ראשונים אל האתר, והונחו לנפשם, פועלים מכנית בסרטי צילום, ובמקום הבריה האהובה — שזה מכבר איננה, שאף לרגע אחד לא אבתה אהבתנו לגלות לליבנו את דבר מותה — הם מראים לנו את הבריה החדשה אשר מאה פעמים ביום הלבישו אותה בדוֹמוּת יקרה וכוזבת. וכאדם חולה שלא הביט בעצמו זה זמן, ואשר בכל רגע יוצר לו את הקלסתר שאיננו רואה על-פי הבבואה האידיאלית הטבועה במוחו, והוא נרתע בהבחינו במראָה, במרכזו של פרצוף צחיח, התגבהות תלולה וּורודה של אף ענק כפירמידה מצרית — אני שבשבילי סבתי הייתה עדיין עצמי, אני שמעולם לא ראיתיה אלא בתוך נשמתי, תמיד באותו מקום מן העבר, מבעד לזיכרונות השקופים המשיקים ומונחים זה על זה, לפתע, בסלון שלנו שהיווה חלק מעולם חדש, עולם ה ז מ ן, זה שבו מתגוררים אותם זרים שעליהם אנו אומרים "הוא מזדקן יפה", בפעם הראשונה ורק לרגע — כי נגוזה מיד — על הספה, תחת המנורה, סמוקה, כבדה וּ-ווּלגרית, חולה, הוזה, משיטה על פני ספר עיניים מטורפות קמעה, ראיתי זקֵנה מעוּכה שלא הכרתי. •
רוח-רפאים, אללי, אותה ראיתי עם כניסתי אל הטרקלין בלא שהודיעו לסבתי על שובי, כאשר מצאתיה יושבת וקוראת
