המוני ידיים מונפות אל על בכיכר. בשלט פניו היפות של אלון אהל. פעם בן 22, מאז החטיפה לעזה הספיק להיות בן 23 ועכשיו - כבר 24. סימני הטוש על השלט מעידים איך הזמן זולג מבין האצבעות. הכיכר מלאה לכבוד יום הולדתו. יום הולדת חסר, עצוב.
השבוע, לראשונה, הגיע מאלון אות חיים. הוריו האציליים, עידית וקובי, האמינו לאורך כל הדרך שבנם שרד את מיגונית המוות ואת השבי, אבל עם אות החיים המיוחל גם הגיעה כובד הידיעה על מצבו. פצוע בעיניו, כבול באפלה בשלשלאות, ללא תחושת זמן. ברגע הזה אמו, עידית, התפרקה. הדרישה ההכרחית להשיב את בנה בבהילות הפכה לזעקה מהדהדת. שם, בכיכר, ביקשה מההמונים להרים ידיים ולשלוח לאלון כוח. אנרגיה. לשדר לו שהוא מסוגל לשרוד עוד קצת.
ידיים למעלה, אצבעות ארוכות פונות לשמיים. אלון, פסנתרן מחונן, לא יודע שכל הארץ מלאה פסנתרים צהובים לכבודו. מה יוכלו לעשות אזרחים מודאגים מלבד להחזיק עבורו את המנגינה.
