"כשאלון נהרג, רציתי למות. אבל אחרי שלושה שבועות נולד לי ילד"
יונתן שמריז, שאחיו החטוף אלון ז"ל נורה בשוגג על ידי צה"ל, נלחם למען עתיד המדינה
ב־15 בדצמבר 2023 נשבר ליבה של מדינה שלמה כששלושה חטופים הצליחו לברוח משוביהם, שירטטו בתושייה גדולה שלט "הצילו", אבל זוהו בטעות כמחבלים ונורו למוות על ידי חיילי צה"ל. אחד מהם היה אלון שמריז, שנחטף מכפר עזה. "כשהודיעו לנו שאלון נהרג, קיוויתי למות", אומר אחיו יונתן. "לא חשבתי שמהמכה הזאת אפשר לקום. שלושה שבועות אחר כך נולד לי ילד, לביא. הבנתי שבשבילו ובשביל הבת שלי, יהלי, אני חייב להמשיך".
האסון הפך את שמריז, בן 35, "תושב קיבוץ כפר עזה, פליט בקיבוץ שפיים", לפעיל חברתי, מייסד תנועת "קומו" ששמה לה למטרה להוביל שינוי חברתי וערכי. "בחיים הקודמים הייתי מנכ"ל של העסק המשפחתי", הוא מספר. "עבדתי עם שני האחים שלי, עידו ואלון. בנוסף היינו אחראים על הפאב בקיבוץ, ומבלים שעות רבות ביחד. אנחנו משפחה מאוד מחוברת ומגובשת".
קאט ל־7 באוקטובר. "20 שעות בממ"ד עם אישה בהיריון בסיכון בשבוע 26 וילדה שחוגגת יום הולדת שנתיים, בלי אוכל ומים, עם יד אחת על הידית וסכין מטבח ביד השנייה. בחצי השנה הראשונה גרתי בחדר במלון, ובה בעת טסתי ודיברתי עם מנהיגים בכל העולם כדי להביא לשחרור של אלון".
"קומו" נוסדה בעקבות מותו של אלון, אך פרצה לתודעה לקראת לקראת יום השנה ל־7 באוקטובר, כשאירגנה את טקס המשפחות. "כשהתחיל הטקס", נזכר שימריז, "כל הברזים נפתחו. זה היה רגע שזיקק את כל מה שעברנו, ועם זאת, נתן תקווה לעתיד".
הפרסום שנכפה עליו הביא אותו למצבים לא מוכרים. "אני אף פעם לא אתרגל שאנשים ניגשים אליי ברחוב ומחבקים אותי", הוא אומר. "אני לא רואה בעצמי גיבור. אלון היה גיבור, החיילים בחזית גיבורים, האלמנות של לוחמי צה”ל וחברי כיתת הכוננות הן גיבורות. אני רק שליח".
שימריז ומשפחתו, כמו עוד 40 משפחות מכפר עזה, בחרו שלא לעבור למגורים הזמניים ברוחמה. "אני נמצא מחוץ לאזור הנוחות שלי. יש לי עוד שני חברים חטופים, גלי וזיווי ברמן, ושום דבר לא יהיה שלם עד שהם ושאר החטופים יוחזרו הביתה".
איזו עצה היית נותן לעצמך של לפני 500 יום?
"'לך לשטחי הכינוס של הלוחמים ותחלק תמונות של אח שלך, כי אף אחד לא יעשה את זה במקומך'. את זה הבנתי בעקבות תחקיר הירי בשוגג באחי ובשני החטופים הנוספים, יותם חיים וסאמר א־טלאלקה. התברר לי שאף אחד לא טרח להראות לחיילים תמונות של החטופים בעזה".
לא כך תיאר לעצמו את המדינה אחרי 500 יום. "קיוויתי שהאחראים לאסון יגדלו עמוד שדרה מוסרי וערכי, יחזירו את החברים שלי הביתה, יקימו ועדת חקירה ממלכתית, ייקחו אחריות. אז חשבתי. לא נוכל להשתקם עד שלא תקום הנהגה חדשה מתוך העם".
ואתה תהיה חלק ממנה?
"אני עדיין לא יודע ולא מרגיש שדחוף לי להחליט. כרגע כל מה שמעסיק אותי זה להמשיך לבנות את 'קומו' כתנועת שטח לאומית שמאחדת את החברה הישראלית ודורשת את החזרת החטופים והפקת לקחים".
"אני רוצה לפגוש את המחבל שהוציא אותי מהבית, להבין למה דווקא אני"
יסמין פורת היא אחת משתי הניצולות היחידות מאירוע בני הערובה בבארי
עד לפני 500 ימים הייתה יסמין פורת קיבוצניקית אנונימית מכברי שליד נהריה. גרושה ואם לשלושה מתבגרים, רואת חשבון אבל גם חובבת מסיבות טבע, שאליהן הלכה עם בן זוגה טל כץ ז"ל. ב־7 באוקטובר הוגדרו חייה מחדש, והיא תיזכר לנצח כאחת משתי הניצולות היחידות מהתופת בבית של פסי כהן בבארי וכמי שתיווכה בין המחבלים לכוחות הביטחון עד שמפקד כוח הנוח'בה שלף אותה מהבית כמגן אנושי, מה שהציל את חייה. "אני ניצולת נובה וניצולת בארי. נרצחו לי 40 חברים, בנוסף לטל. ועד היום אף אחד לא בא להתנצל בפניי", היא אומרת.
"בהתחלה היה לי חשוב לשמור על יציבות", מספרת יסמין. "שבוע אחרי 7 באוקטובר חזרתי לעבודה. ופתאום בנקים ודוחות, ואפילו לא הספקתי להתאבל על החברים שנרצחו, על טל. ואז הגיעו הביביסטים: 'איך את מדברת? את צריכה להגיד שהמחבלים הרביצו לך ואנסו אותך'. אבל לא אנסו, עניתי. 'כן, אבל זה לא יוצא טוב, כי אחרות נאנסו'. הייתי צריכה להתנצל על זה שאני מספרת את האמת שלי.
"אחרי שלושה שבועות קיבלתי התמוטטות עצבים, ומאז אני בבית. לא עובדת, מצולקת. אדם אחר. לא יסמין שהייתי. פעם שמחת החיים הייתה המנוע שלי. היום אני ישנה שלוש־ארבע שעות בלילה. פלשבקים, התקפי חרדה, בכי, כעס. ארבעה מחבלים מעבירים אותי ממקום למקום, כולל מחבל עירום, וזה צילק אותי. היום, כשמחבקים אותי, אני נרתעת. גבר חדש לא עובר לי בראש. וזה הופך אותי לאדם מאוד בודד".
ההסברה מסייעת לה להתמודד. "במיצג הנובה במיאמי, במשך שבועיים וחצי, נתתי עדויות שש שעות ביום. עושים עליי עכשיו סרט שיוקרן בארץ ובחו"ל, ואני כותבת ספר". חשוב לה לסגור מעגל. "קפטן רמי הזה (איש שב"כ שניהל משא ומתן עם המחבלים – א"א), עד היום אני לא יודעת מי הבן אדם. אני רוצה שהוא יתקשר אליי. אני גם רוצה לפגוש את המחבל שהוציא אותי החוצה; לדעת למה דווקא אני".
יש בך הרבה כעס.
"אם אחרי 7 באוקטובר כעסתי על הממשלה, היום אני רותחת. היה מחדל גדול ובממשלה שלנו רק ממשיכים אותו, בצורה הכי סדיסטית שיש. כמו ניסויים בשואה. אני הכי ציונית שיש, אבל כבר לא סומכת על אף אחד. לא על צה"ל ולא על המשטרה. לא רק שלא לומדים מטעויות, גם מנסים לכסתח".
כשאת רואה את החטופים חוזרים, מה זה עושה לך?
"כשראיתי את אוהד בן עמי, שאני מכירה את בנותיו, יוצא מהשבי כמו ניצול שואה, זה שבר אותי. לזמן יש משמעות, אם מתעללים בך יום או 55 ימים או 500 ימים, ואני הייתי בידיים שלהם רק שעתיים. איך אני יכולה לחזור לחיי כשאני שומעת את אמא של אלון אהל קוראת לו 'אלוני' כמו שאני קוראת לבן שלי? כפסע היה ביני לבין זה שהילדים שלי יצעדו עם שלטים ועם התמונה שלי בהפגנות. מי שגרם לזה שהאחים שלי היו 500 יום בשבי ויצאו משם ניצולי שואה, ישלם את המחיר".
"בתוך שניות קיבלתי החלטות שביום רגיל מקבל אותן הרמטכ"ל"
רס"ן בר, מפקד פלוגת טנקים, עשה הכל כדי למנוע מהמחבלים לחזור לרצועה עם חטופים
לפני מספר חודשים התנהלה שיחה משמעותית בסלון משפחתו של רס"ן בר בהרצליה. בר, אז עדיין סרן, מ"פ טנקים בגדוד 77 של חטיבה 7, בישר להוריו שבעקבות המלחמה הוא מתכוון לחתום קבע לשנים רבות קדימה. "אני מכוון הכי גבוה לצמרת צה"ל", הוא מודה. "המשימה שלי תהיה לתקן את מה שדורש תיקון ולהבטיח שהיום הזה לא יחזור".
בר התפרסם כמי שלחם בגבורה מול נחשול מחבלי הנוח'בה באזור כיסופים, הרג עשרות מהם – וגם ירה לעבר טנדרים של חמאס שעשו את דרכם בחזרה לרצועה. אחרי שנה של לחימה בעזה במסגרת התמרון, שבמהלכה נפצע פעמיים ואיבד לוחמים וחברים, קודם להיות מ"פ בגדוד 196 של חטיבה 460 (בית הספר לשריון). יחד עם חניכיו, צוערי קורס קציני שריון, מצא את עצמו שוב בעזה.
ירית על הטנדרים בידיעה שאולי יש בהם חטופים. אתה מצטער על זה?
"באותו בוקר קיבלתי החלטות שביום רגיל מקבל אותן הרמטכ"ל, ונדרשתי לקבל אותן בשטח, בטווח של חמש שניות. אני לא מצטער שרדפתי אחרי הטנדרים. לא הצלחתי לעצור את חזרתם לתוך עזה כי הטנק חטף נ"ט ונעצר, ואחרי זה נלחמנו עוד 24 שעות. על מה אני כן מצטער? על זה שנכשלתי במשימה להגן על יישובי העוטף ולא הצלחתי למנוע את חטיפת החיילים והאזרחים".
מה היית אומר היום לבר שצעיר ממך ב־500 ימים?
"שצריך להמשיך ולדחוף את הלוחמים בכל הכוח, כי הפלוגה והאנשים תלויים בו. זה היה גם קודם, אבל בשנה וחצי האחרונות משהו התפתח בהבנה שלי לגבי דמות המ"פ בלחימה, שהרוח שלך היא זו שקובעת, ועבור הפקודים שלך לא משנה מה דרגתך, בשבילם אתה הרמטכ"ל. היום אני מסתכל על החיים בפרופורציה, מכיר תודה על המשפחה, החברים, הרגעים הפשוטים בחיים. כשאתה יוצא למתקפה אתה יכול לשבת ולצחוק עם מישהו ושעה אחרי זה לפנות אותו למסוק. גם חיבוק מאמא זה לא מובן מאליו, וצריך להגיד תודה".
השבת החטופים היא מבחינתו משימה עליונה. שלושה מהם היו פקודים שלו: עוז דניאל, עומר נאוטרה ונמרוד כהן. "אין קרב שהמילה חטופים לא נוכחת בו. אנחנו עושים את זה 500 ימים ולא נעצור גם אם ה־500 יהפכו ל־5,000. ירו עליי עשרות פעמים, הייתי במגע עם אויב, ועדיין המשימה הכי קשה זה להסתכל לאמא בעיניים ולהגיד לה: 'אני מצטער, נכשלתי בלהחזיר את הבן שלך'".
גדוד 77 עשה היסטוריה במלחמת יום הכיפורים. זה נותן לך השראה, דרייב להצליח, לעשות בעצמך היסטוריה?
"יצא לי לדבר עם המג"ד דאז אביגדור קהלני. הוא וצביקה גרינגולד מ'כוח צביקה' (חטיבה 188) הם בעיניי גיבורים. הפגישה עם קהלני חיזקה את רוחנו. משם הלכנו להילחם".
"התמונות הקשות ביותר הן דווקא אלה שהחלטתי לא לצלם"
סא"ל (במיל') ערן מסס, מהראשונים שהגיעו לאתר הנובה, תיעד את הזוועות
בפס הקול של הבוקר הארור ההוא, לצד קריאות העזרה המצמיתות מהקיבוצים שנכבשו, נחרת קולו של ערן מסס. הוא היה מהראשונים שנכנסו למתחם הנובה ותיעדו את הזוועות. מילותיו: "יש פה מישהו? מישהו חי? משטרה, צה"ל, מישהו בחיים?" ייזכרו לדיראון עולם, כמו גם אותו "אוי ואבוי", שעליו חזר שוב ושוב לנוכח מראה עיניו. הסרטונים שצילם היו חלק חשוב מסרט הזוועות שהוקרן באו"ם ובפורומים נוספים.
הוא היה אז בן 45, סא"ל במילואים, משוחרר אחרי 25 שנה בקבע. כמה שבועות קודם לכן החל לעבוד כמנהל אגף חזות העיר בעיריית קריית־אתא. נשוי למאיה, מעצבת פנים, ואב לארבעה. "בשבע וחצי בבוקר אחי הגדול מתקשר אליי: 'קום, תפתח טלוויזיה, הלכה המדינה'. התמונה הראשונה שאני רואה אלה הטנדרים בשדרות. אני אומר לעצמי: 'סע לשם ותהרוג את המחבלים'".
אחרי שעתיים וחצי נסיעה הגיע למושב פטיש. "חבר אמר לי, 'בוא מהר, יש פה 300 ילדים שברחו ממסיבה'. בגלל דרגות הסא"ל חשבו שאני אחראי, ופתאום מלא אנשים שולחים לי מיקומים ובקשות לסיוע. כך הגעתי למתחם הנובה".
מכאן והלאה מצלמת הנייד שלו תדבר. "גופות שרופות, חלקי גופות, נשים שעשו להן דברים הזויים. ראיתי מאות גופות. התמונות הקשות ביותר הן דווקא אלה שהחלטתי לא לצלם. יש לי סרטון של שתי דקות, סרטון של חמש דקות ועוד סרטון שלא אפיץ לעולם".
לפני שבועיים פרש מעבודתו בעירייה. בחר להתרכז במשפחתו ובמשימת חייו החדשה – הסברה בארץ ובעולם. "עד 7 באוקטובר המטרות שלי היו אפורות, בנאליות, פשוטות. היום אני רואה את הדברים אחרת. כשאני מחלץ ילד פצוע מהנובה ואמא שלו מדברת איתו בטלפון ויש לי חלק בזה, החיים משתנים. מאיש צבא הפכתי לזה שמתרגש להוציא את הילד מהגן. לפני חודש התקשר אליי מישהו. 'אתה צילמת את הבת שלי שנרצחה עם החבר שלה בכניסה לבר. בזכותך נשמתי נחה, שלא אנסו אותה, כי ראיתי אותה בבגדים מלאים'. והוא לא היחיד".
מה שראה שם, באותו בוקר, הטביע חותם בנפשו, והוא מוכר על ידי אגף השיקום כנפגע פוסט־טראומה. "יש לי שני חלומות קבועים: בראשון אני פוגש את כל המתים. אין פרצוף, דמות או גופה שלא באים לבקר בחלום שלי. בשני, אני רואה את המסיבה. יש מוזיקה, אבל אין אנשים".
כשאומרים לך שאתה אחד מגיבורי אותו יום, מה זה עושה לך?
"אני לא גיבור. הגיבורים הם אלה שכבר לא איתנו, שהקריבו את חייהם. יש לי רגשות אשמה שלא מתִּי באותו היום".
האם כך דמיינת את המדינה שלנו אחרי 500 יום?
"לא ככה דמיינתי את המדינה החזקה שלנו, בטח לא כשאני רואה את החטופים שחוזרים. אחרי 500 ימים הייתי רוצה לראות את חמאס על הברכיים, מתחננים שנחוס על חייהם. במציאות הם מנצחים אותנו. אחי צדק. הלכה המדינה. שלושה חטופים שמשוחררים אחת לשבוע זו לא תמונת ניצחון. זה הפסד טוטאלי".
"אני שמחה בשביל משפחות החטופים ששבו, אבל גם מקנאה"
מיכל לובנוב תחגוג בעוד שבועיים יום הולדת שנה לבנה קאי ללא אביו אלכס ז"ל, שנרצח בשבי חמאס
כשנחטף אלכס לובנוב, מנהל הבר בנובה, אשתו מיכל הייתה בדירתם באשקלון עם בנם הבכור טום, שהיה אז בן שנתיים, ועם בטן של חודש רביעי. חמישה חודשים לאחר מכן ילדה את בנם השני וקראה לו קאי בהנחה שאם אלכס לא יאהב את השם יוסיפו לתינוק שם שני, על פי בחירת השבוי השב לביתו. במשך 11 חודשים היא האמינה שאלכס, בן זוגה מאז התיכון, יחזור מעזה בחיים. אלכס ז"ל, בן 32, נרצח בשבי חמאס וגופתו הוחזרה עם חמש גופות נוספות של שבויים שנחטפו בעודם בחיים.
בעוד שבועיים, ב־28 בפברואר, יהיה קאי לובנוב בן שנה. טום, אחיו הגדול, כבר בן שלוש וחצי. הם עדיין גרים באשקלון ומיכל, 29, טרם חזרה לעבודתה במשטרה. "אני עדיין מתאוששת. עדיין קשה לי, עדיין קשה לי נורא".
חשבת שאחרי 500 יום עדיין יהיו לנו שבויים בעזה?
"כל כך לא. השבוע התקשרו אליי ממטה משפחות החטופים ועידכנו אותי שמפיקים הגדת פסח מיוחדת. פתאום נפל לי האסימון וקלטתי שאנחנו תכף בפסח ושזה יהיה הפסח השני בלעדיו, בלעדיהם".
התקשורת סיקרה את לידתו של קאי, הבן שנולד לחטוף שבשבי, ומיכל הפכה לדמות ציבורית. "לצערי", היא מדגישה. "הלוואי שהייתי אנונימית. אבל אם אני, במצבי, מצליחה להשפיע ולחזק אחרים, אז עשיתי את שלי".
טום, היא מספרת, מחפש את אבא שלו ללא הפסקה, "גם בבית וגם ברחוב. אלכס היה אבא מאוד־מאוד מעורב. בהנחיית הפסיכולוגים אני אומרת לטום שאבא לא כאן, והוא מסרב לקבל את זה. טום שואל למה. וכשאני מסבירה לו שאבא מת הוא לא מבין באמת. לקאי אני רק מראה תמונות של האבא שהוא לא יכיר לעולם".
טום כבר ביקר בקברו של אלכס?
"עדיין לא. אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה, אבל חוששת. אני עצמי חוששת הרבה פעמים לגשת לקבר. זה מפחיד".
גם לסטטוס החדש שלה, אלמנה, היא עוד לא התרגלה. "לפעמים, כשאני ממלאת טפסים וכותבת שאני אלמנה, עוברת בי צמרמורת. לנצח לא אעכל את הסטטוס הזה. לכן חשוב לי להגיד שאם לא נשחרר את כל החטופים שלנו, עד האחרון שבהם, המדינה שלנו תתפרק".
ובשבתות האחרונות, כשחטופים חזרו הביתה?
"אני נורא שמחה בשבילם ובשביל המשפחות שלהם, ומצד שני אני נורא כועסת. בעצם, לא כועסת. אני נורא מקנאה".
תרצי לומר משהו לראש ממשלת ישראל?
"אני מוכנה לענות על כל השאלות שבעולם חוץ מאשר על השאלה הזאת. אין לי מה להגיד לו. אני אפילו לא מסוגלת לבטא את שמו בקול רם. עד כדי כך אני מאוכזבת ממנו. חשבתי שראש הממשלה שלי יחזיר את אלכס, אבל הוא עשה הכל כדי לא להחזיר אותו".
מה את מאחלת לעצמך?
"הלוואי שיום אחד אצליח להתגבר על כל מה שעברתי".
"הכי קשה זה לעבור ליד הבית של אלחנן ז"ל ולדעת שהוא לא שם"
מנחם קלמנזון חילץ עם אחיו ועם אחיינם יותר ממאה תושבים שהיו נצורים בבארי
כששואלים את מנחם קלמנזון מה היה הרגע המשמעותי והמרגש ביותר עבורו ב־500 ימי המלחמה, התשובה המתבקשת היא זכייתו בפרס ישראל לגבורה אזרחית. אבל לקלמנזון, שחילץ יחד עם אחיו אלחנן ז"ל ועם אחיינם איתיאל זוהר יותר ממאה תושבי בארי שהיו נצורים בבתיהם, יש תשובה אחרת. "החזרה מהשבי של הנערה גלי טרשצ'נסקי מבארי הייתה הכי מרגשת עבורי. חילצתי את אבא שלה, שהסתתר בשיחים באותו היום, מבין גופות ובתים בוערים. הוא היה בטוח שהבת שלו לא בחיים. ביום שהיא שוחררה קיבלתי ממנו הודעה: 'גלי חזרה'. זה רגע שאני לא שוכח".
בבוקר 7 באוקטובר יצאו האחים קלמנזון מבתיהם ביישוב עתניאל שבהר חברון ושעטו לעבר העוטף. במשך יותר מיממה לחמו בתוך בארי כשלצידם איתיאל, שהצטרף אליהם מאוחר יותר. השלושה, שקיבלו לימים את התואר "צוות קלמנזון", חיסלו מחבלים והצילו תושבים רבים. למחרת, ב־8 באוקטובר, נהרג אלחנן קלמנזון מירי מחבל כשחיפש באחד הבתים אם עוד יש את מי להציל. אלחנן, איש המוסד וקצין בצה"ל, הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים. בן 42 היה בנופלו.
"הכי קשה זה לעבור ליד הבית של אלחנן כמעט מדי יום ולדעת שהוא לא שם", אומר מנחם. "זה כאב שמלווה אותי כל היום. אבל אני מתמקד בעשייה ציבורית – למען האחדות בעם, למען משפחות החטופים ולמען המשפחות השכולות".
חשבת שאחרי 500 יום עוד יהיו עשרות חטופים בידי חמאס?
"כבר מההתחלה היה לי ברור שזה הולך להיות סיפור ארוך. הם חטפו המון אנשים, והאינטרס שלהם הוא להחזיק אותם כמה שיותר. העסקה הראשונה הגיעה מהר יותר משחשבתי. הרצון לראות את החטופים בבית הוא יומיומי. אני בקשר עם המשפחות כל הזמן. אני רואה זכות גדולה בכך שאני שותף ב'פורום הגבורה'. בניגוד לצורה המסולפת שבה מציגים את הפורום, האנשים שם עושים הכל למען ביטחון המדינה".
במה אתה שונה היום מהאדם שהיית לפני 7 באוקטובר?
"אני לא מנותק מאיפה שהייתי, לא הפכתי לאדם אחר. הנושא של האחדות בעם ישראל מלווה אותי כבר שנים".
השכול אינו זר למשפחת קלמנזון. "היה קשה לי לראות את שחרור המחבלים שתיכננו את הפיגוע שבו נרצח דוד שלי, הרב מיכי מרק ז"ל. ואני לא שוכח את בנו, סגן פדיה מרק ז"ל, שנפל בקרבות בעזה. אבל אני מנסה להסתכל בעיקר על הצד החיובי של התקופה הזאת: האחווה בעם ישראל לא התפוגגה, להפך, אנשים צמאים לזה. יש בשוליים קבוצות שעוסקות בפילוג, אבל הן במיעוט. מי שפוגש את האנשים בשטח, בארגונים השונים, במילואים, רואה את העוצמה של עם ישראל". ×
7 צפייה בגלריה
מאיה דסיאטניק, השבוע. משמאל: החמ"ל השרוף במוצב נחל עוז
(צילומים: ריאן פרוייס, איל אשל)
"זה נס שניצלתי. בבוא היום אספר לילדים שלי על נחל עוז"
מאיה דסיאטניק היא התצפיתנית היחידה ששרדה את התופת בחמ"ל
חודשיים וחצי אחרי ששרדה את התופת בחמ"ל נחל עוז, מאיה דסיאטניק חזרה לצבא. "ידעתי שזה יהיה לי קשה, אבל אמרתי: 'לפחות אעשה משהו עם עצמי, תהיה לי סיבה לקום בבוקר, תהיה לי חוויה נוספת מהשירות הצבאי, כדי שלא אסיים אותו בחוויה כל כך שלילית'. לא הייתי מסוגלת לחזור להיות תצפיתנית. עברתי למיפקדת קצין לוגיסטיקה ראשי בתל השומר ועשיתי יומיות". לפני חמישה חודשים השתחררה מצה"ל והיא מתחילה עכשיו ללמוד לפסיכומטרי. "החיים הרגילים סוף־סוף מתחילים", אומרת מאיה בת ה־21. אבל גם היא יודעת: החיים שלה לעולם לא ישובו להיות רגילים.
בבוקר 7 באוקטובר ישבה מאיה מול העמדה שלה בחמ"ל התצפיות. "כבר היה לי ותק של שנה במקום הזה והכרתי אותו ממש טוב".
התרעת על מה שראו עינייך?
"כולנו ראינו והתרענו".
ואמרו לך להפסיק לקשקש?
"לא אמרו לי כלום. גם לא אמרו לי להפסיק להתריע. פשוט לא ענו לי. רוב הזמן הקשר בין התצפיתניות לבין הפיקוד העליון היה חד־צדדי. את מדווחת וזהו, לא מקבלת שום מענה, לא אומרים לך מה נעשה עם הדיווח שלך, מי קיבל אותו, מי קרא אותו. כלום. את שולחת מייל למודיעין ובזה הסתיים תפקידך".
זה הטריד אותך?
"כן ולא. בהתחלה התבאסתי מזה שאני לא מקבלת שום תגובה. עם הזמן הבנתי שאין לי סיווג ביטחוני מתאים ולכן אני לא אמורה להיות מופתעת מחוסר התגובה. נכון, זאת הגזרה שלי, ואני רואה אותה שמונה שעות ביממה, אבל אין לי מה לעשות עם המידע".
מאיה, התצפיתנית היחידה ששרדה בחמ"ל נחל עוז, הצליחה ברגע האחרון להימלט דרך החלון הצר. "זה נס, אין לי שום הגדרה אחרת. כשהציתו את החמ"ל הכל נהיה שחור. יחד איתי ניצלו עוד שישה חיילי גולני, רק אחד מהם לוחם שנפגע קשה משאיפת עשן". אחרי שלושה ימי אשפוז שוחררה לבית הוריה בפתח־תקווה. "הרופאים המליצו על מנוחה מלאה. אחרי חודשיים וחצי בבית הרגשתי שאני משתגעת. אני לא רגילה לשבת בחיבוק ידיים ורק לענות לשאלות של קצינים שבאים אליי לצורך תחקירים. בהמלצת הפסיכולוגית שלי, בעידוד הוריי, וגם בעקבות ההבנה שאני לא יכולה להיכנס לעזה ולשחרר את החברות שלי, החלטתי לחזור למדים".
חשבת שאחרי 500 ימים עוד יהיו לנו חטופים בעזה?
"ממש לא. הייתי בטוחה שזו תהיה מלחמה קצרה, חודשיים, גג חצי שנה. עכשיו, כשחמאס מאיים בפיצוץ העסקה, אני דואגת נורא".
את כבר מסוגלת להעביר ערב עם חברים מבלי לדבר על 7 באוקטובר?
"לא, זה תמיד עולה. רוב החברים שלי הם נכי צה"ל מהמלחמה הנוכחית. או שהם חוזרים לסיפור שלהם או שאני חוזרת לסיפור שלי. אי־אפשר לא לדבר על זה, אי־אפשר לא לחשוב על זה. גם לילדים שלי אספר, בבוא היום, על נחל עוז".
