1.
כשצפיתי בטקס החזרה של סשה טרופנוב, יאיר הורן ושגיא דקל חן נזכרתי בפתגם עתיק שמקורו בלטינית: "הזמן מגלה את האמת". והאמת היא הפוליטיקה שמאחורי הפעימות של ההסכם הזה עם חמאס, במקום להחזיר את כולם בפעימה אחת - מה שמעניק למרצחי חמאס הזדמנות להחזיר לעצמם את השליטה בעזה, ולנתניהו הזדמנות לתחזק את ממשלתו.
טראמפ מאיים לחולל גיהינום בעזה, אך למעשה זהו הגיהינום שלנו, ולא של חמאס. בפועל, המחיר הסופי ידוע: סיום המלחמה, שחרור כל החטופים ואלפי מחבלים, והמשך שלטון חמאס.
אצלנו, איש לא קם מול משחק התעתועים של נתניהו.
2.
נתניהו רומז בגלוי על ההכנות לחידוש המלחמה. הוא משתתף בהערכת מצב בפיקוד דרום, והצבא מדווח על גיוס מילואים. ספוילר: המלחמה לא תתחדש.
בשבוע שעבר אמר לי רופא צעיר ששירת קרוב ל-200 יום בעזה שהוא מתכוון למצוא דרך להישאר בבית החולים ולבצע ניתוחים לאלה שממתינים להגיע אליו. הידיעה שהממשלה - שרבים מחבריה לא שירתו בצה"ל, ועכשיו מנסים לגבש חוק השתמטות - עומדת לגייס רבים שכבר מילאו את חובתם להגנת המדינה, מקוממת ומעוררת חלחלה.
3.
בן בראדלי, העורך המיתולוגי של "הוושינגטון פוסט", מספר באוטוביוגרפיה שכתב שסירב להיענות לבקשה של הנשיא ג'ימי קרטר להימנע מפרסום העובדה שהמלך חוסיין קיבל מיליון דולר כל שנה מה-CIA. נזכרתי בסיפור הזה כשראיתי את המלך עבדאללה השני בפגישה שלו עם טראמפ: זה היה מחזה מכמיר לב.
קשה לתאר את הנזק הצפוי מיישום הרעיון האווילי של טראמפ להעתקת מגוריהם של מאות אלפי עזתים לירדן ולמצרים. קרוב לוודאי שהממלכה ההאשמית תיעלם - והביטחון שלנו ייפגע אנושות.
4.
רה"מ נתניהו, שר המשפטים לוין ויו"ר הכנסת אוחנה החרימו את טקס השבעתו של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון. אולי טוב שלא היו שם - הם לא ראויים לתואר "סמלי שלטון". הם חסרי בושה.
מקוממות גם האמירות של תומכי המינוי של עמית על כך שהוא נולד בשכונת שפירא בתל-אביב ומילצר לפרנסתו - הניחו לרקע שלו. הוא משפטן מזהיר שעשה את כל הדרך עד למשרה הרמה הזו. ואל מול "סמלי שלטון" אחרים, הוא היחיד שאפשר לצפות ממנו שיציל את הדמוקרטיה שלנו.
5.
שלושה חטופים חזרו אתמול אחרי 498 ימים בשבי, והאחרים, חיים וחללים, חייבים לחזור מהר. בקהלת ג א' נכתב: "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע. עת להרוג ואת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק".
הזמן אזל - ואסור להחריש.
שלושה חטופים חזרו אתמול אחרי 498 ימים בשבי, והאחרים, חיים וחללים, חייבים לחזור מהר. הזמן אזל - ואסור להחריש
