דרשות מתהום רבה // מיכאל מנקין } בלימה } 99 עמ'
מאז 7 באוקטובר אני מחפש לעצמי שפה. כבן בלא בית אני משוטט בין טקסטים ומחפש נאות מדבר שמימיהם ניתן לשתות ובצילם ניתן לנוח בתוך השממה הצחיחה והאלימה שבה חיינו מצויים כעת. החיפוש אחר שפה אחרת נובע מתוך רתיעה שהלכה והתפתחה אצלי ממוחלטותה וחד-משמעיותה של השפה הפוליטית. זוהי רתיעה מפני דעות נחרצות, שופעות ביטחון, המבינות בכל דבר ועניין ומציעות ניתוחים חדים כאזמל של מציאות חיינו האומללה. האזמלים כולם מפחידים אותי.
אני מחפש שפה שיש בה מקום לצניעות, לגמגום, להכרה בכוחם של הכאבים כולם ובעיקר לניסיון לכונן מתוך כל אלו מבט על המציאות שבה אנו חיים. 'דרשות מתהום רבה' של מיכאל מנקין הוא טקסט שכזה. זוהי סדרה של דרשות לחמישה ממועדי ישראל (שבועות, תשעה באב, שבת חול המועד סוכות, פורים ושבת חול המועד פסח). בשונה מהדימוי המסורתי של הדרשה, שבו דמות בעלת סמכות עומדת בפני הקהל ומציעה בפניו משנה תיאולוגית או מוסרית מסודרת, ספרו של מנקין הוא סדרה של דרשות של אדם המסרב לקחת על עצמו את תפקיד הדרשן. מחד, הספר נשען על תבנית הדרשה המסורתית, שבה הדרשן מבקש לדבר על ענייני השעה דרך אירועי החג או הטקסטים הנקראים בו. מאידך, וזה מאידך גדול מאוד, מנקין מסרב לעשות שימוש בקולה הסמכותי של הדרשה. תחת זאת הוא מציע לקוראים ולקוראות מסעות מהורהרים, נטולי החלטיות ולעיתים כמעט נטולי יעד ברור במחוזותיה העשירים של התרבות היהודית ויחסיה המורכבים עם מציאות חיינו. מסעות אלו אינם מבקשים לדבר בשמה של "היהדות" (ולפיכך לא יימצא בספר, תודה לאל, אף מהלך הפותח בפורמולה המסוכנת והמטעה "היהדות אומרת") כי אם בשמו של אדם המבקש לכונן תיאולוגיה פרטית ולהציע אותה לקוראיו. אלו הן דרשות הכתובות בסגנונות שונים, חלקם מעין חלומות או מצבי תודעה גבוליים כגון הפתיחה לספר המתארת חוויה מיסטית שהוא עבר במקווה. אחרת, דרשתו לסוכות, בנויה כשיח בין פעילים פוליטיים דתיים המסייעים לחבריהם בחברון ודרשות נוספות בנויות כמעין שיח בין הדרשן לבין עצמו. סמכותו של מנקין לאורך הספר נובעת מנכונותו לעמוד אל מול קהלו כשהוא חשוף. בעולם שטוף ביטחון עצמי ופסקנות חסרת ביסוס, נכונותו של מנקין לדבר בקול מהוסס ומהורהר היא כשלעצמה עמדה מוסרית יקרה מפז. אך לא רק עמדה מוסרית ראויה יש כאן, אלא גם כינון של שפה שאפשר להקשיב לה מבלי שמערכות ההגנה של 'הלנו אתה אם לצרינו' יופעלו. מנקין מדבר בשפתה של החרדה ובלשונו של הכאב ובעזרת שניהם הוא מכונן תיאולוגיה של חמלה או כפי שהדבר מנוסח בספרו "תורה שכולה רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים".
שלושה צירים יש לאותה חמלה: השוליות, האהבה והגעגוע. הציר הראשון מבקש להתבונן על המחוזות שלאיש אין בהם חפץ, אל אותם מצוות וציוויים מוסריים שיש רתיעה מלקיימם והם מודחים אל שוליו של המעשה הדתי. בדרשה לשבת חול המועד סוכות, מנקין מתאר שיחה בין פעילים דתיים שיצאו לסייע לחבריהם תושבי חברון להקים מחדש טרסה שנהרסה על ידי מתנחלי חברון. מכיוון שברור לכל המשתתפים שהטרסה תיהרס מיד לאחר תיקונה (והיא אכן נהרסה), הרי שהם מפנים את השיח הפילוסופי-תיאולוגי שלהם לעצם חשיבותו של מעשה התיקון ולסוגיית ההתגייסות לצורך מעשה שלא ישרוד בעולם. אחת המשתתפות מספרת שהיא משתתפת במעשה הזה מתוך רצונה לקיים דווקא מצוות שהודרו, שלאיש אין עניין בהן: "...יש עניין מיוחד", כך היא אומרת, "לחפש ולקיים מצוות שלא מקויימות, במיוחד בנוגע למצוות הכרוכות במוות, המצוות האלה מפחידות, לעיתים קרובות נתפסות כבזויות והרבה יהודים בורחים מהן... אני בטוחה שרוב רובם של היהודים יראי השמיים מסתכלים בחשש ובתסכול על מה שקורה בחברון אבל אני גם יודעת שהרבה מהם מפחדים... לכן דווקא כאן אנחנו צריכים לעשות את כל מה שניתן".
הציר השני הוא ציר האהבה, או ליתר דיוק המתח שבין אהבת ישראל לאהבת ה'. מנקין מודע לאורך כל הספר לפוטנציאל האלים הטמון באהבה. המצב שבו קבוצות מסוימות בחברה הישראלית טוענות, בשם האל וההלכה לעליונות יהודית, נובעת לטענתו מתהליך של המרת אהבת האל באהבת ישראל, שהופכת למעין מסע נרקסיסטי של מאוהבות עצמית וסלידה מכל מי שאינו אנחנו: "כאשר אהבת העם אינה דרך לאהוב את ה', העם נהיה מאוהב בעצמו, ואהבתו נהפכת לתשתית לפולחן האומה את עצמה... כאשר אהבת המוחלט מוחלפת באהבת העם, הדבר כרוך בשאיפה מתמדת לדחיקת עמים אחרים. לעומת זאת, כאשר אהבת העם היא אמצעי לאהבת המוחלט, היא אינה מחליפה את האהבה לאנושות ולמעגלים רחבים יותר של ההוויה ואינה תלויה בשלילתם".
הציר השלישי, הפיוטי והיפה שבהם, הוא ציר הגעגוע. מנקין מבין יפה את כוחו התיאולוגי של הגעגוע שאל לו לעולם להתממש. הגעגוע למחר טוב יותר, לגאולה, לבנייתו של מקדש הוא מנוע דתי רב-עוצמה. הוא מאפשר לשאת את כאביו ותלאותיו של היומיום ולכונן בדמיון הקהילתי והאישי מחר אחר. זהו מחר שכוחו נובע מאי-מימושו המתמיד. מהיותו תמיד 'מחר'. הגעגוע הזה למחר לא ממומש הוליד את העצב ושניהם יחד, כך טוען מנקין, נתנו לנו את מתנת "היכולת לראות את העולם הזה כעולם שבור".
המשאלה לתקן את העולם היא משאלה ראויה וטובה, וספרו של מנקין מציע נתיב לתיקון העולם הזה. זהו נתיב הנובע מתוך תודעה חריפה שאותו תיקון צריך להיעשות לאט, בצניעות רבה, תוך ויתור מראש על המשאלה להשלימו. העולם המתוקן, כך מלמד אותנו מנקין, חייב להישאר במידה רבה שבור. זהו נתיב העומד כנגד תודעת ה"עם נבחר" המאוהב בעצמו ובכוחו, ומציע אופציה תיאולוגית של ויתור על אותה נבחרות הרסנית והמרתה במעין תודעה של תפילה, בכי וגעגוע. מתוך אותה חולשה שיש בה עוצמה רבה, יכול אולי להתחיל תיקון. •
