1. לפחות אני לא בת 25 עכשיו. כן, זו נחמה קטנה. אני כל הזמן חושבת על הדור הצעיר, הילדים שהיו בתיכון בקורונה והתגייסו למלחמה. יש לי הרגשה שהם באמת במצב הכי קשוח. מה יש לי להלין? זכיתי לאיזה עשור וחצי של פאן, של הגשמה של חלומות יותר גדולים מלשרוד. פשוט לחיות. הטרידו אותי זוטות וחשבתי שזה הכי חשוב בעולם.
אני זוכרת תקופות שלא ידעתי מי שר הביטחון. טוב אני מגזימה, ידעתי תמיד מי שר הביטחון, בכל זאת זו אני, אבל הם היו אנשים לא משמעותיים ולא מפורסמים. אני זוכרת שאפשר היה לקנות דירה או לפחות לשכור במחיר נורמלי. אני זוכרת שקוטג' עלה 3.90 שקלים.
עכשיו זה כמו בכוכב הקופים, עולם אחר. ואנחנו פשוט מקבלים את זה. יש אדפטציה שלמה של האירועים. הדברים הפוכים לכל היגיון, אבל ההיגיון נעלם. לא משנה מה נעשה, אני אומרת לעצמי, זה גדול ממני ואין לי שום יכולת להשפיע.
2. אנחנו כבר בעולמות של אמריקה, ושם אנחנו אפילו עוד יותר קטנים במשמעות שלנו. וההיסטוריה מלמדת שכל הזמנת שלטון זר למחוזותינו אף פעם לא הניבה תוצאה חיובית לפרובינציה.
זעקות השמחה מתוכנית טראמפ מטשטשות אותי. הן רמות, זה ממכר, אנחנו מדברים גם על הזדמנות היסטורית. פומפיוס בעצמו (סליחה, טראמפ) ליטרלי משליך את עצמו למעננו. מה יותר טוב מאיזה דוד שיעשה עבורנו את העבודה הקשה.
בלב אנחנו רוצים להיות כמו אמריקה, להיות חלק מאומה גדולה וחזקה. ארצם של החופשיים, ביתם של האמיצים. אומה עם מורשת. לא כמו פה, חפ-לפ. שם נשיא זה נשיא. אומה שבה הנשיא דופק על השולחן והאדוות רועדות עד לקטאר.
3. מזל שהייתה לי תקופה כזו שלא פתחתי ynet באמצע הלילה. מזל שאני לא בת 25, אני בגיל של השלמה עם סיטואציות. יש לי שעמום רגיל של חיים כמו בדיקת צופרים והפגנה בכיכר החטופים. שגרה. של לארגן תחפושת לפורים, וערב אמהות, ואירועי יום האישה, ובואו נבטיח שאנחנו יכולות לעשות הכל. טוב, כמעט הכל, לפעמים יוצא ולפעמים לא.
והשבוע רונה-לי שמעוען בישרה שהיא בהיריון! וזה כן שימח אותי. שיהיה המשך לדבר הנפלא הזה שנקרא רונה-לי, ושהיא הגשימה חלום. האם הדברים הקטנים האלה יחזרו להעסיק אותנו? או שכל רגע יהיה "היסטורי" ו"הרה גורל"?
