חֵרֶף מַרְאֵךְ, אַתְּ עָרִיצָה כְּאֵלֶּה
שֶׁגְּאוֹן יָפְיָן יִטַּע בָּן לֵב אַכְזָר.
הֲלֹא תֵּדְעִי כִּי לְלִבִּי אַתְּ פֶּלֶא,
יָפָה יוֹתֵר מִכָּל פְּנִינַת יְקָר.
אֱמֶת, יֵשׁ הָאוֹמְרִים מִבֵּין רוֹאַיִךְ
כִּי לֹא יָעִיר מַרְאֵךְ אֶנְקַת אוֹהֵב.
אֵינִי מֵעֵז לִכְפֹּר בָּם, וַעֲדַיִן
בַּסֵּתֶר אֶשָּׁבַע: דְּבָרָם כּוֹזֵב!
וְלִרְאָיָה שֶׁלֹּא נִשְׁבַּעְתִּי שָׁוְא
צְבָא אֶלֶף אֲנָחוֹת מַרְאֵךְ יָעִיר,
וְכָל אַחַַת תָּעִיד, כָּאן וְעַכְשָׁו,
כִּי שְׁחוֹר פָּנַיִךְ בְּלִבִּי יַזְהִיר.
אֵינֵךְ שְׁחֹרָה, אֶלָּא בְּמַעֲשַׂיִךְ:
מִכָּאן הַדֹּפִי הַמֻּטָּל עָלַיִךְ.
סונטה 132
אֹהַב עֵינַיִךְ הַחוֹמְלוֹת עָלַי,
שֶׁבְּיָדְעָן כִּי בָּז לִי לְבָבֵךְ
לָבְשׁוּ שָׁחוֹר כִּמְקוֹנְנוֹת עַל דְּוַי,
יַבִּיטוּ בִּי בְּרֹךְ וְאֶתְבָּרֵךְ.
לֹא שֶׁמֶשׁ אוֹר, אֲשֶׁר תִּזְהַר עִם שַׁחַר,
בִּשְׁחוֹר לְחִי מִזְרָח בֵּין עָב לְעָב,
וְאֵין כּוֹכָב אֲשֶׁר זִיווֹ יִפְרַח עַד
שֶׁיַאֲדִיר חֲצִי תִּפְאֶרֶת מַעֲרָב,
כְּמוֹ קִינַת עֵינַיִךְ אֶת מַרְאֵךְ.
יִלְמַד מֵהֶן לִבֵּךְ לָשֵׂאת בָּאֵבֶל
עַל יְגוֹנִי, וּלְקוֹנֵן כְּמוֹתֵךְ
בִּכְסוּת חֶמְלָה עַל מַר הַסֵּבֶל.
אָז אֶשָּׁבַע: הַיֹּפִי הוּא שָׁחוֹר;
אֵין חֵפֶץ בְּמַרְאֵה פָּנִים צָחֹר.
