השבוע הגיעה אמילי דמארי לכותל המערבי, על ראשה כובע הפוך שעליו רקומים שמותיהם של חבריה גלי וזיוי ברמן, שעדיין כלואים בשבי חמאס. היא התפללה לשובם, בירכה את ברכת "הגומל" על חזרתה מהתופת, ושיתפה ברגע אחד קטן-גדול בימים הבלתי נגמרים בעזה. "בתוך החושך והניתוק, היה לי רגע אחד של אור", סיפרה. "בלילה של ערב יום כיפור הצלחתי להאזין לרדיו. התרגשתי לשמוע את הסליחות ששודרו מרחבת הכותל ואת התפילות שנשאו שם עבורנו. זה נתן לי כוח ותקווה".
הכותל הוא אתר מורשת יהודי, אבל גם מוקד עלייה לרגל לפוליטיקאים או מפורסמים שרוצים להיראות. דמארי לא עונה על אף אחד מהקריטריונים האלו. עבורה זהו לא עניין אינסטרומנטלי. התפילה והתקווה הן עוגן בתוך טלטלה בלתי נגמרת.
אמילי לא לבד. משפחתו של אוהד בן עמי סיפרה שבשבת הראשונה בבית הוא עשה קידוש והבדלה. כך גם יחי, אביה של ארבל יהוד, כששבה הביתה. התצפיתניות ששבו תיארו איך השתדלו לא לאכול חמץ בפסח, ואיך צמו ביום כיפור. כמוהם, גם חטופים נוספים תיארו את הניסיון לצום בשבי. רק שילוב המילים הללו בלתי נתפס. מי שהורעבו חודשים ארוכים, וצמו בעל כורחם בגלל שובים אכזריים, בחרו להימנע מאוכל. אחרים תיארו את הניסיון לעשות קידוש במנהרות חמאס. לספור את הימים, וכשמגיע היום השביעי לדקלם מהראש את מה שזוכרים.
אחד הסיפורים שסיפרו עמיתיו לשבי של עומר שם טוב, שעתיד להשתחרר השבת, הוא על היצירתיות שלו שם. נייר טואלט בתור כיפה, בייגלה עבש בתור לחם, ופירורי המלח מהבייגלה הופרדו בשביל להטביל את הלחם בברכת "המוציא". והיו מי שגם בייגלה לא היה להם, את הקידוש עשו על פקק עם מעט מים מעופשים, כשהם כבולים בשלשלאות.
העדויות הללו מזכירות את קורותיהם של אסירי ציון בברית-המועצות. נתן שרנסקי סיפר על ליל הסדר שלו בצינוק שבכלא הסובייטי. "הכניסו אותי לצינוק 15 ימים לפני פסח", סיפר, "הייתי צריך להחליט מה יהיה מצה, מה יין, ומה מרור בצינוק, כשכל מה שיש לי זה שלוש פרוסות לחם, מים וקצת מלח. החלטתי שמרור זה המלח, היין זה המים והלחם העבש זו המצה. אפשר גם בצינוק לעשות סדר פסח מלא משמעות והתרגשות מתוך אמונה שתזכה לעשות זאת עם המשפחה שלך והילדים שעוד ייוולדו". שרנסקי חי בסביבה של יהודים שאינם מאמינים, ולא ציינו שום חג או מועד. "הדבר היהודי היחיד בסביבתי הייתה האנטישמיות", סיפר בהומור, "אבל שם, בצינוק, ליל הסדר המאולתר העניק לי משמעות. תחושה שאני שייך לעם, למשפחה גדולה, לסיפור, לאיזשהו עתיד משותף".
"אין אפיקורסים בשוחות" הוא ביטוי מוכר מימי מלחמת העולם הראשונה. מלחמות אכזריות מובילות לא פעם להתעוררות של אמונה, או לחלופין להתרחקות. אבל עבור רבים, אם אין לאן לשאת עיניים - תסתכל לשמיים. אבל נדמה שסיפורי השבים ובני משפחותיהם מספרים לנו דבר נוסף, שהוא לא בהכרח דתי, אלא קשור לזהות ותרבות. הקידוש הוא מצווה דתית, אבל כבר עשרות שנים היא הפכה לפרקטיקה ישראלית. מפגש משפחתי שבועי שאוצר בתוכו טעמים וריחות, זיכרונות ואהבות. קידוש, עבור רבים מאוד - חילונים, מסורתיים ודתיים, הוא בפשטות תחושה של בית. השבי, הכלא, מנסים להפשיט את האדם מכל נכסיו. שם, במנהרות, ניסו המרים שבאויבים לשבור את הרוח באמצעות ההתעללות בגוף ובנפש. ודווקא שם, בתופת, מתחדד מה הדבר היקר ביותר שעליו ראוי לשמור. משפחה, שייכות, תקווה. אפשר להיאחז בהם, כמעט בכוח, דרך היאחזות בלוח השנה ומועדיו, דרך התרגשות עמוקה מתפילה המונית בכותל או הפגנה בכיכר. הידיעה שגם במקום הנורא מכל, אתה שייך למשהו גדול יותר. אתה חלק מסיפור. זה הכוח של מסורת. של קהילה ושל עם.
***
שרון שרעבי נאבק למעלה משנה למען אחיו, יוסי ואלי, שנחטפו לעזה. יוסי נהרג בשבי, אלי שב אל תוך השכול. אשתו ושתי בנותיו נרצחו ב-7.10 והוא קיבל את הבשורה רק עם שובו. תמונת האיחוד בין אלי לאחיו נחקקה בלבבות. שרון, עטוי טלית, חיבק אותו בדמעות. אלי התעטף עם שובו בדגל ישראל. "קיבלתי טלפון מאדם שהגדיר את עצמו חילוני גמור. אתאיסט", מספר שרון השבוע, "הוא אמר לי: שמע, ראיתי את התמונות שלך בשבת עם הטלית, ואז את התמונות של אחיך עם הדגל, ורק אז הבנתי את החיבור בין הדגל ליהדות. אני תכף בן 70 ולראשונה ראיתי חיבור בין יהדות לדגל ישראל. זה לא מתנגש כמו שמספרים לנו".
כבר תקופה ארוכה שמספרים לנו שניאלץ להתחלק לישראל ויהודה, על זה שיהודית לא תוכל לחיות בכפיפה אחת עם דמוקרטית, שיש מי ששכחו מה זה להיות יהודים. יש מי שצברו הון פוליטי עצום מקיבוע החלוקה המלאכותית הזו. אבל המציאות הרבה יותר מעניינת מהדיכוטומיה הפוליטית. השבויים ובני משפחותיהם לא בחרו להיות מפורסמים. הם לא ביקשו את כל תשומת הלב לכל אמירה או מעשה שלהם. אבל דווקא היותם אנשים מהשורה שנקלעו אל הגרוע מכל, חשפה את עוצמתם. השיבה שלהם הזכירה לנו את הנכסים האדירים של הישראליות: הרעות, השייכות, הסירוב העיקש להתמיין לקטגוריות הקלישאתיות שמלבישים עלינו. יהודים וישראלים בדיבור אחד.
"בקשת יש שבעה צבעים, כל צבע יפה בפני עצמו, אבל יחד זה הקשת הכי יפה בעולם. וזה עם ישראל. השיבה של החטופים הזכירה את זה לישראלים", אומר שרעבי, "ואני כל כך מצטער שהיינו צריכים לעבור את כל זה בשביל להבין מה הכוח שלנו. רק אלוהים יודע האם המנהיגים שלנו לא היו יכולים להציל יותר חיים קודם. זה מייסר אותי. אנחנו לפני ימים מטלטלים וקשים מאוד. בשבועות האחרונים שבו חטופים חיים, וטיפה התרוממנו. כעת עם שיבת המתים - זה יכה בנו בנפש. כולנו ניכנס שוב, יחד, לטלטלה גדולה. אבל אני יודע שאיפה שנגמר ההיגיון מתחילה האמונה ואני חייב להאמין שיהיה פה יותר טוב. שנצליח להשתקם - גם ברמה האישית, וגם ברמה הלאומית. איבדתי ארבעה מבני משפחתי, אבל האמונה מאפשרת לי להיאחז בחיים. זה לא קל, לפעמים זה סיוט ממש, אבל אמרתי גם לאחי אלי: אתה נשארת בחיים. נשארת חי. אנחנו חייבים להאמין שנצמח מפה. מה יהודי בעיניי? קדושת החיים".
***
ביום ה-500 למלחמה מלאה הארץ עצרות. מטה משפחות החטופים ביקש מהציבור לצום 500 דקות של הזדהות עם השבויים. הצום, גם הוא פרקטיקה יהודית עתיקה שמבקשת לייצר זיכרון ואחווה שמורגשים בגוף ממש. הרחובות התמלאו במפגינים, ובכיכר החטופים עמדה אישה אחת עם מעיל צהוב, סרט צהוב קשור על פיה, ואחזה בשלט גדול: "אלוהים את האדם ברא בצלמו" נכתב בו. המילה אלוהים הורכבה מתמונותיהם של מי שנותרו במנהרות חמאס. רעיון בריאת האדם בצלם אלוהים הוא רעיון מהפכני של התרבות היהודית. הבריאה בצלם אין פירושה שלאל יש גוף הדומה לאדם, אלא שבאדם יש חלק אלוהי שמבדיל אותו משאר בעלי החיים. הדמיון הזה הוא לא רק מתנה, אלא התחייבות. התחייבות לשמור על קדושת החיים. מתוך כך קובעים חכמים במסכת סנהדרין: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב, כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב, כאילו קיים עולם מלא". השבת כל החטופים הביתה בדחיפות זהו צו יהודי. צו ישראלי.
