"קטאר היא לא מדינת אויב". את המשפט הזה שמענו שוב ושוב, ולא רק על ידי מקורבי נתניהו שרצו להגן על החדירה של קטאר, לכאורה, אל קודש הקודשים של השלטון הישראלי. משפטית זה נכון. מעשית, קטאר מתחרה עם איראן על המקום הראשון בעוינות לישראל. איראן משקיעה בתחום הצבאי. קטאר משקיעה גם בתחום המדיני. היא קונה קבוצות כדורגל. היא קונה חברות ענק. היא משחדת פוליטיקאים. היא משלמת הון עתק ליחסי ציבור לעצמה. והיא התורמת הגדולה ביותר לאוניברסיטאות, במיוחד לאייווי ליג, ולמכוני מחקר בארה"ב, כדי לעצב את דור המנהיגים הבא ברוחה. כך שקשה מאוד למצוא פרסומים אקדמיים על המדינה שהפכה לפטרון העיקרי של הג'יהאד העולמי. העובדה שישראלים עושים איתה עסקים, משום שפורמלית היא לא מדינת אויב, היא חרפה. אין מכון מחקר אחד, אין קמפוס אחד, שמודה שהמימון הקטארי משפיע עליו. וזו בדיוק השיטה. פסאדה של מדינה נורמלית. בפועל – מדינת אחים מוסלמים שמממנת כמעט כל מה שמריח ג'יהאד, עם כלי התקשורת המוביל בעולם הערבי, שמפיץ אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית.
האם יש הבדל בין קטאר לחמאס? ובכן, לפני ימים אחדים פורסם מאמר בעיתון קטארי: "חמאס יצא מנצח עם כוחו, צבאו ונשקו שלמים; אנשי עזה לעולם לא יעזבו אותו". גם בעניין היחס לישראל העמדה זהה: "הם לא יעזבו את הרצועה כדי להשאיר אותה לאויבים הטרוריסטים הרצחניים". שמא נאמר, שזה רק מאמר. הרי מנהיגי קטאר מתראיינים אפילו לתקשורת הישראלית. ובכן, המכון לחקר המזרח התיכון, "ממרי", יזם פרויקט מעקב אחר קטאר. אפשר לומר רק שהמאמר הזה מייצג את הרוח האמיתית. זו קטאר. חמאס בחליפות.
1 צפייה בגלריה
(הפגנה אנטי־ישראלית בהרווארד. קטאר, שמתחרה עם איראן בעוינות לישראל, התורמת הגדולה ביותר לאייווי ליג | צילום: AP/Ben Curtis)
יועצת אסטרטגית, שעבדה עם כמה פוליטיקאים בכירים, סיפרה לי כבר לפני שנה שקיבלה הצעת עבודה קצת חשודה. היא הבינה שמדובר ביח"צ לקטאר. היא דחתה את ההצעה על הסף. לא עושים עסקים עם השטן, גם אם הוא לא ברשימת מדינות האויב. קצת מוזר שמה שהיא הבינה, במהירות שיא, יותר מדי אנשים אצלנו מתקשים להבין.
שלב ב' הוא חובה
אלה ימים הרי גורל. שחרור חטופים או מיטוט חמאס? אם הולכים על האופציה השנייה, אומה שלמה תהיה בטראומה. כל החטופים, בעיקר חיילים צעירים, יחזרו, במקרה הטוב, בארונות מתים. במקרה הרע נקבל הרבה רון ארדים. זו תהיה טראומה לאומית. הפסד טוטאלי במקום ניצחון טוטאלי.
אלא שיש הבדל בין שתי האופציות. משום שהראשונה, שחרור חטופים, לא מונעת את השנייה, מיטוט חמאס. אבל השנייה – של בן גביר וסמוטריץ', ואולי גם של דרמר ונתניהו – היא גזר דין מוות לחטופים. זו תהיה הפקרות והפקרה. ייתכן שאין מנוס ממיטוט חמאס. אבל כדי להיכנס שוב לעזה יש צורך במוטיבציה, בחוסן לאומי, בהתגייסות חוזרת, באחדות לאומית. כל אלה בצניחה חדה. והם יהיו בירידה גדולה הרבה יותר אם החטופים יופקרו, בשילוב עם חוק ההשתמטות. לעומת זאת, שחרור החטופים נחשב בימים הללו, לפי כל סקר אפשרי, כמטרה הלאומית החשובה ביותר. המוטיבציה למיטוט חמאס, לאחר שחרור כל החטופים, תהיה קצת יותר גבוהה. וחמאס, אל דאגה, יעניק לישראל הזדמנויות ללחימה נוספת. הרי האידיאולוגיה ההשמדתית שלו לא השתנתה. להפך. הוא חי באשליה של ניצחון. הסיבוב הבא הוא ככל הנראה עניין של זמן. כך ששלב ב' הוא לא רק חובה מוסרית. שלב ב' הוא גם חובה אסטרטגית.
הבעיה היא שאנחנו בעידן חדש. מאז החלה המלחמה ישראל לא צייתה לממשל ביידן. לא עוד. ממשל טראמפ הוא סיפור אחר. ההחלטות לא מתקבלות בירושלים. הן מתקבלות בוושינגטון. והאיתותים משם קצת סותרים וקצת לא ברורים. יכול להיות, בהחלט יכול להיות, שמרים אדלסון משפיעה יותר, הרבה יותר, מכל אדם אחר. יכול להיות שהיא תציל אותנו מעצמנו. בישראל שולטת קואליציית ימין-על-מלא. ותחת הקואליציה הרעה הזאת, ישראל הופכת לרפובליקת בננות על מלא.
לפיד, חזור למרכז
מרכז הוא מקום קשה. הכי קשה בפוליטיקה הישראלית. הכי קשה והכי חשוב. יאיר לפיד הוא סיפור ההצלחה החשוב ביותר של המרכז הישראלי. הוא מחזיק מעמד יותר מכל מפלגת מרכז אחרת לפניו. על המשבצת שלו נמצאת עכשיו גם המחנה הממלכתי, שאחרי שיאים של התקרבות ל-40 מנדטים בסקרים חוזרת לגודלה הטבעי. וגם לאחר הירידה – מדובר בגוש של לפחות 30 מנדטים. יחד עם אביגדור ליברמן זה הגוש הגדול ביותר. יש מרכז פוליטי בישראל, וטוב שיש.
הסקרים האחרונים לא עושים חסד עם מפלגת לפיד, יש עתיד. מדוע? "אף אחד לא חושב שגנץ או גולן יפילו את הממשלה, זה התפקיד שלי ונכון לעכשיו נכשלתי", אמר השבוע לפיד. חוששני שהוא טועה. לפיד הגיע לשיא כוחו כאשר הוא היה במרכז. באמת במרכז. מאז הוקמה הקואליציה הנוכחית, תחילת 2023, היה קשה להבחין בין לפיד לבין מחנה השמאל. ואם כבר שמאל – עדיף המקור. המהפכה המשטרית העסיקה את ישראל עד 7 באוקטובר. לפיד היה עם המחאה. וזה בסדר. אבל לא מספיק. משום שבמקום להציע פשרה – ועדיין יש צורך בפשרה – הוא השמיע עמדות דומות או זהות לאלה של השמאל. הוא יודע שמערכת המשפט זקוקה לרפורמה. הרי כאשר כיהן כשר האוצר, הוא כינה את האקטיביזם השיפוטי "השתלטות עוינת". והוא זה שכינה את ישראל "חקירוקרטיה", בגלל כוחם הדורסני של גורמי אכיפת החוק. אז נכון, בין הדורסנות של לוין לבין בג"ץ – האחרון עדיף. אבל יוזמה לפשרה הייתה לא רק הדבר הנכון עניינית, אלא גם מה שמנהיג מרכז היה אמור להציג. והוא לא היה שם.
לפני כעשור שיתף לפיד פעולה עם "מילואימניקים בחזית", גם נגד "שוברים שתיקה". השמאל זעם. כמעט מדי יום כתבו נגדו ב"הארץ". ואז, דווקא אז, יש עתיד הובילה בסקרים. כי היה לו אז חוט שדרה. מרכז. לא שמאל.
ישראל על פרשת דרכים. יש רוב שלא מאמין שנתניהו פועל לפי שיקולים ענייניים. אלה ימים שבהם לפיד היה אמור לזנק בסקרים. אבל הוא לא מציג אלטרנטיבה. זו טעות להיגרר, גם אם בקול רפה, אחרי ה"הגירה מרצון" של טראמפ שנתניהו אימץ. הרי זה רק עניין של זמן עד שהרעיון הזה יתנפץ. ועם מה נישאר? ובעיקר, על רקע האין-מדיניות והאין-תכנון והאין-"יום אחרי" של נתניהו – לפיד יכול להיות האיש במקום שבו אין איש, ולהציג אלטרנטיבה. ישראל זקוקה למרכז, משום שגם השמאל נכשל וגם הימין נכשל. לפיד הוא עדיין המועמד המוביל להנהגת המרכז. אבל לשם כך הוא צריך לחזור למקום הנכון שלו, שבו הוא זכה לתמיכה הרבה יותר גדולה. למרכז.
