אילו ב-7 באוקטובר, בשש בבוקר, שני מסק"רים היו טסים מעל עזה – לא היה טבח. סינוואר היה עוצר את הטויוטות ושולח את הנוח'בות הביתה, עד להודעה חדשה.
אני כותב את המשפט הזה וחוזר וכותב בשבועות האחרונים, קורא, מסרב להאמין, מתהפך על משכבי בלילה, מוחק וכותב שוב. שמעתי אותו מפי מקור ביטחוני שהיה מעורב עמוקות בקבלת ההחלטות בשבת ההיא. הוא לא נאמר כלאחר יד: עדויות של אנשי חמאס שנעצרו בעזה ומסמכים שנתפסו מלמדים עד כמה קטן היה המרחק בין ההחלטה להוציא את הפעולה אל הפועל לבין ביטולה. דף חשש מכישלון. לפי כתבה של רונן ברגמן ויובל רובוביץ שמתפרסמת היום, הוא ניסה לבטל את המבצע בחמש בבוקר. גם סינוואר חשש. מה שדחף אותו לצאת להרפתקה הרת שואה, לנו ולהם, היה האמונה הדתית העמוקה שלו. הוא האמין שאללה מאחוריו.
מקבלי ההחלטות בצד הישראלי, בכירי צה"ל והשב"כ, לא הבינו את הצד הזה בנפשו של ראש חמאס. אולי לא היו בנויים להבין. מכל מקום, רק עשר דקות לפני היציאה לעבר המכשול ידעו הנוח'בות שמדובר במבצע אמיתי ולא בתרגיל. זה מלמד, כמובן, על המידור היעיל בשורות חמאס, אבל, בצד עדויות נוספות, גם על מרווח ההחלטה שסינוואר לקח לעצמו.
לא בשעה שש, ניסה לתקן מקור ביטחוני אחר: בארבע. אילו מסוקי הקרב היו ממריאים לעזה בארבע, סינוואר היה מבטל את המבצע. בשש היה מאוחר מדי, אבל סביר להניח שהפעולה הייתה משתבשת, ומחצית מקרוב ל-1,200 הישראלים שנהרגו באותו יום, היו בחיים. הקלות שבה אפשר היה למנוע או לפחות לצמצם את הנזק, הורגת אותי, אמרתי. טלפון אחד למפקד חיל האוויר הפריד בין הערת שוליים ביומן המטה הכללי לגדול האסונות בתולדות המדינה. זה הסיכום האמיתי של תחקירי 7 באוקטובר. כל השאר הוא פרטים.
הרמטכ"ל הלוי אמור לחזור מביקור הפרידה שלו מעמיתיו האמריקאים הלילה או הבוקר. הוא מתכוון לכנס את המטכ"ל היום או ביום ראשון. ביום שני, 24 בפברואר, יכונס הספ"כ הצה"לי, פורום רחב שמשתתפים בו קצינים מדרגת אל"ם ומעלה, פה ושם גם סגני אלופים. התחקירים הצבאיים יוצגו בכל פרטיהם. הדיון יימשך עד חצות. עניין מיוחד יהיה בסיכום של הרמטכ"ל: האם יסתפק בחזרה על האמירה הכללית שהוא מקבל אחריות, או יפרט איפה, לדעתו, שגה, ואיפה לא. הוא אמור לכתוב גם סיכום לתחקירים ולנאום בטקס סיום קורס בבה"ד 1. 230 שעות השקיע הרמטכ"ל בקריאת התחקירים, במקביל לניהול המלחמה. אלה ימי מבחן, מבחינתו.
הממשלה הקדימה את מועד פרישתו ביום אחד, מ-6 במארס ל-5. השינוי הידק עוד יותר את לוח הזמנים. 41 תחקירים נערכו ביישובים ובנקודות צבאיות שנפגעו. בשישה מקומות שנפגעו קשה יוצגו התחקירים עד פרישת הרמטכ"ל: ניר עוז, כפר עזה, נחל עוז (הקיבוץ והמחנה), נתיב העשרה ועלומים (התחקיר בבארי הוצג לחברי הקיבוץ לפני חודשים. התגובה הייתה כל כך סוערת, שהוחלט בצבא לעצור את פרסום התחקירים הבאים). בשאר המקומות יוצגו התחקירים לתושבים במהלך מארס. ראשי הרשויות והיישובים עודכנו.
עיקר התחקיר הצבאי מתמקד בארבעה נושאי ליבה: 1. התפיסות שקדמו לאירוע (המודיעין, המכשול, הקונספציה שש שנים לאחור, למעשה עשור שלם לאחור); 2. מחדל המודיעין; 3. ליל 7 באוקטובר; 4. הפעלת הכוח ביממת הקרב הראשונה. 18 תת-תחקירים מתוספים לתיאורים בנושאי הליבה. ספר שיוציא דובר צה"ל אמור לאגד את החומר העצום הזה יחד.
אסתכן בניחוש: יהיו מעט מאוד חדשות אמיתיות, משנות עולם, בתחקירי הצבא. חלק גדול מהפרטים נחשפו בתחקירים עיתונאיים, בראיונות ובהדלפות. משפחות שכולות דורשות בצדק לדעת כל מה שאפשר על האירועים שבהם נהרגו יקיריהן, אבל הצורך הכללי, הזועק, הוא שמישהו יקבע מי נושא באחריות למחדל הכללי ולכל מחדל לחוד. בעניין הזה תחקירי הצבא הם כישלון ידוע מראש, כישלון כואב, כישלון מתסכל. אני אסביר.
הרמטכ"ל פנה בתחילת הדרך לרא"ל בדימוס שאול מופז ולאלופים בדימוס סמי תורג'מן, יואב הר אבן ואהרן זאבי-פרקש וביקש שהם יחקרו את התפקוד שלו ושל האלופים. הדוגמה הייתה מלחמת לבנון 2006. אז גויסו האלופים גיורא איילנד, יורם (יה-יה) יאיר ודורון אלמוג. אלא שבינתיים השתנתה הממשלה והשתנה השיח הפוליטי: נתניהו פסל את צוות האלופים על הסף. הוא מנע למעשה כל בירור בדרג שמעל לתת-אלוף.
לכן לא נחקר הרמטכ"ל הלוי ולא נחקר קודמו כוכבי וקודמיו איזנקוט וגנץ. הדיון בשאלות הליבה נותר נכה, מסורס. ולא נחקרו, כמובן, ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט. התחקיר הצבאי, כמקובל, עסק בעובדות, לא במסקנות אישיות. הסירוב של נתניהו לכונן ועדת חקירה ממלכתית לא רק סיכל את האפשרות להדיח מישהו, הוא גם מנע דיון פתוח, נוקב, באחריות של צמרת הממשלה וצמרת צה"ל למה שקרה.
כלל לא בטוח שנתניהו היה מפסיד מדיון כזה, בוודאי לא מדיון שהיה מתרכז בליל המחדל ובפעילות הצבאית לפניו ואחריו. זאת האירוניה. אבל כתם המחדל החקירתי הצטרף לכתם המחדל הצבאי. כשלמעלה אף אחד לא משלם, אף אחד לא משלם גם למטה. הרמטכ"ל, בהיותו קצין ערכי, התנהג כמי שאין לו זכות להדיח מישהו. מי שפרש מרצונו פרש; מי שנשאר נשאר, עם החמאה על הראש, עם המטענים האמוציונליים, עם הרחשושים מסביב.
בינתיים בנה כל אלוף ותת-אלוף את הנרטיב שלו: אחד נכנס לתפקיד רק שלושה חודשים לפני הטבח, נערך ולא הספיק; שני רצה לחסל את סינוואר ולא נתנו לו; שלישי היה רק מנהל – הוא הסתמך על מה שאמרו לו או לא אמרו גורמי המקצוע; רביעי סיפק את כל המידע הנדרש – הוא לא אשם שלא התייחסו לחומר ברצינות. וכו' וכו'.
התחקירים יאששו מה שאנחנו יודעים: שבצה"ל לא הצליחו להשתחרר, גם לא בליל 7 באוקטובר, מהקיבעון שחמאס לא מסוגל להוציא פשיטה גדולה. לכל היותר יוציא חדירות מקומיות (וגם לזה לא נערכו. הפקודה הייתה הפוכה – להתרחק מהגדר מחשש לטילי נ"ט); לא רק בלילה לא הצליחו לבנות במטה הכללי תמונה מגובשת מפעילות חמאס – גם בשעות הבוקר של 7 באוקטובר, עד הצהריים, לא הצליחו. על השאלה מי אחראי לכך לא יענו התחקירים.
אין בסיס להדחה
אילו הייתה קמה ועדת חקירה ממלכתית, ייתכן שבדוח הביניים שלה היא הייתה ממליצה לסיים את כהונתו של ראש השב"כ רונן בר. ההתרעה שהוציא ב-7 באוקטובר בשלוש בלילה מדברת בעדו, אבל לא היה בה די.
בהיעדר ועדה ודוח, להדחת ראש השב"כ אין בסיס, לא ענייני, לא ממלכתי, לא משפטי. ההדחה היא תכך פוליטי, לא פחות, לא יותר. ממשלת זדון מנסה להחזיר את הארגון לימים שבהם היה מכשיר אפל בשירותה של מפא"י, מפלגת השלטון. את המפלגה תחליף משפחה: המדינה דוהרת לאחור.
השב"כ שונה מהצבא: הכוח העצום, החשאי, שהופקד בידיו מופנה פנימה, לא החוצה. כפי שלמדנו בעבר, בפרשת השב"כ ובפרשות אחרות, שימוש מופקר בכוח הזה מחבל אנושות בשלטון החוק ובכללי המשחק הדמוקרטיים. מי שעומד בראש הארגון חייב קודם כל בנאמנות למדינה ולערכיה ורק אחר כך לדרג הפוליטי. רונן בר התעקש על סדר הנאמנויות הזה. לכן הוא מועמד להדחה.
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה וראש השב"כ הם האחרונים שנותרו שני שומרי סף של בית שהממשלה הנוכחית נשבעה להרוס. הדחתם היא שלב דרמטי בריצת האמוק לעבר ההפיכה המשטרית. אם אין דרך לסכל את ההדחה, צריך להיאבק על זהות הראש המחליף ועל שלמות הארגון. מדובר במאבק קיומי, לא פחות מזה.
אהבה מקודשת בדם
ארונו של חברי עודד ליפשיץ הובא אתמול לארץ, למנוחת עולמים בבית הקברות של קיבוצו, ניר עוז. ידענו כמעט בוודאות שסיים את חייו בעזה וידענו מתי. אף על פי כן, גדול הכאב וגדול הזעם. התכתבתי עם עודד בבוקר 7 באוקטובר. הוא דיווח לי מהממ"ד שהכל בסדר, עד שההתכתבות נקטעה. אשתו יוכבד (יוכקה) העידה שנפצע בידי המחבלים והתעלף. הם נחטפו בנפרד ולא ראו זה את זו. הוא הגיע חי לדירה שבה הוחזק, בקומה שנייה. בליל ה-23 לשבי התעלף שוב. שני מחבלים הגיעו כדי לפנות אותו. הם חוסלו בהמשך, מירי של כלי טיס. נסיבות מותו המדויקות אולי יתבררו בבדיקה במכון הפתולוגי, ואולי לא. במהות הן לא משנות דבר: הוא נרצח בידי חוטפיו, אנשי הג'יהאד האיסלאמי.
לא על עודד ליפשיץ המת אני מבקש לספר, אלא על עודד ליפשיץ החי. מ-1964 ואילך שירתנו יחד, ביחידת מילואים של חטיבת הצנחנים: חבורה קטנה, מגובשת, מחוברת בהתנסויות משותפות, באמון הדדי וברֵעוּת – כמאמר השיר, אהבה מקודשת בדם – ובשנה ושליש האחרונות, בהפקרה, בחרדה ובגעגועים. כשהצבא הפסיק לקרוא לנו, המשכנו לקרוא אלה לאלה, עד היום.
הקריירה של עודד הייתה עשירה במאבקים: ייסד קיבוץ קטן בנגב, הנהיג אותו בתקופות של מאבק על קיומו, נאבק נגד הממסד הפוליטי והכלכלי של תנועתו, השומר הצעיר, נאבק נגד גירוש הבדואים בפתחת רפיח, נאבק למען שכניו הפלסטינים ברצועת עזה.
צינור אחד למאבקים שלו היה פוליטי וציבורי; צינור אחר היה עיתונאי: הוא היה מקצוען ללא פשרות בעבודה על תחקירים, באיסוף מידע, בעיבוד העובדות שבידיו לקמפיין מחולל שינוי. הוא גייס אותי לאחד המאבקים החשובים שלו, נגד נישול הבדואים בתחילת שנות ה-70. מה שהביא אותו למאבק הזה, כמו למאבקים האחרים שלו, היה הדבקות בזכויות אדם, בצדק, באמת. אדם ולוחם.
הוא היה עקשן גדול. התווכחנו לאורך השנים לא מעט: הביטחון שלו בצדקתו מול הספקנות שלי. בשנים האחרונות עקבתי אחר הפעילות שלו למען אנשים שסבלו מעבר לגדר הקיבוץ, בחירבת אחזעה, הכפר הפלסטיני השכן, ובכפרים אחרים בדרום הרצועה. משם באו הרוצחים שפשטו על ניר עוז. האם בשבועות שבהם היה כלוא בידי חוטפיו מצא בהם נקודת זכות? אני לא בטוח.
יוכבד, רעייתו, היא אישה יוצאת דופן: חזקה, נבונה, מפוכחת, ישירה, דבקה באמת בלי לעשות הנחות לאיש, בלי לעגל פינות. כך גם ארבעת ילדיהם והנכדים. הנקודה החיובית היחידה בשנה הארורה הזאת היא שהציבור התוודע לישראלים כמוה, חטופים שהשתחררו, ולמשפחותיהם: ישראלים ערכיים, סולידריים, שוחרי טוב, פטריוטים של המדינה שהפקירה אותם. אילו עודד היה משתחרר מהשבי, הוא היה מתגייס בכל כוחו למאבק לשחרור החטופים. יוכבד עשתה את מלאכת הקודש הזאת במקומו, בשמה ובשמו. הוא לא היה מרפה עד שאחרון החטופים היה חוזר הביתה. כמוה כמוהו: היא לא מרפה ולא תרפה.
להפוך את הגדה לעזה
ביום שלישי פגשתי, במפקדה שלו ברמאללה, את המפקד של אחד ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים. בייזום הפגישה הייתה דחיפות, אולי אפילו בהילות. העיתוי נגזר מההתפתחויות הדרמטיות של השבועות האחרונים: המבצע המתמשך של צה"ל בגדה, ההרס בעזה, תוכנית הטרנספר של טראמפ, שחרור כ-400 אסירי טרור בגדה והמהלכים מרחיקי הלכת של נתניהו, סמוטריץ' וכ"ץ כלפי הרשות וכלפי התושבים.
כללי המשחק שנקבעו מונעים ממני לזהות את הדובר בשמו, אבל אבו-מאזן, והעמיתים שלו בהנהגת הרשות, אומרים לאחרונה דברים דומים. ההבדל הוא שבן שיחי חי את השטח – את מה שקורה יום-יום בערי הגדה ובכפריה. אם הוא צודק, אנחנו בעיצומו של תהליך שתכליתו ההיסטורית היא להפוך את הגדה ואת תושביה לעזה. אותם מראות בשטח; אותו עתיד לאוכלוסייה. המטרה הזאת לא מופיעה בהחלטות הקבינט ובפקודות המבצע של צה"ל, ואף על פי כן.
"אתם נוקמים בפלסטינים בגדה על האסון שלכם בעזה", אמר.
צה"ל, אמרתי, מנהל בשבועות האחרונים מבצע מורכב בג'נין, בטולכרם, בטובאס ובשכם. הוא פועל שם כדי לסכל גל של פיגועים בדרך ולשבור את תשתית הטרור במחנות הפליטים. הוא פועל שם משום שהרשות הפלסטינית לא פעלה, או לא פעלה די.
"זה לא נכון", אמר. "עשינו 80 אחוז מהעבודה נגד החמושים כשאלוף פיקוד המרכז אבי בלוט עצר אותנו מלהמשיך. כשנכנסתם, השטח היה כמעט נקי. ביום השני למבצע של צה"ל לא היו חילופי אש, רק מטענים.
"הגל הראשון של הטרור התנפץ על אנשינו. המנגנונים ספגו 17 הרוגים בפעולות שעשינו במחנות הפליטים. בפעם הראשונה ראשי המנגנונים הגיעו לג'נין ונשארו לישון בשטח כדי לפקד על הלחימה. מינינו מושל חדש לטולכרם, מפקד שבנוי למשימות מבצעיות. אבו-מאזן הורה להפסיק את התמיכה במשפחות האסירים, למרות הביקורת.
"אנחנו לא עושים את זה בשביל ישראל. אנחנו עושים את זה כדי להבטיח את המשילות שלנו וכדי לעמוד בהתחייבויות שנתנו. הרחוב הפלסטיני תומך בנו עכשיו. אף על פי כן, ממשלת ישראל מסיתה נגדנו. חמאס נגדנו ואתם נגדנו.
"אני מדבר איתך מדם ליבי", הדגיש.
יש משהו מבלבל במפגשים עם אנשי הרשות, במיוחד ברמאללה. מצד אחד, שלטון מסודר עם כל סימני השררה הנלווים, החיילים בבגדי ההסוואה שלהם, שומרי הראש, הכבוד, הציות, השקט והניקיון ברחובות, תמונות ערפאת ואבו-מאזן בגודל שווה על קירות המשרדים. מצד שני, אזהרותיהם הקשות של בכירי הרשות והלקחים שלמדנו מהקריסה החפוזה, בתוך ימים, של משטר אסד בסוריה. האם זעקת השבר אמיתית, שאלתי גורם ביטחוני ישראלי שמכיר מקרוב את המצב בגדה.
הוא בחר בתשובה סרקסטית. "אם הממשלה מתכוונת לרסק את הרשות, היא עושה עבודה מושלמת", אמר.
אוקיי, חשבתי. נרסק. יופי לנו. אבל מה יקרה ביום שאחרי.
זה ייגמר בפשרה
חזרה לשיחה ברמאללה. בן שיחי שיבח את שיתוף הפעולה של המנגנונים עם השב"כ ועם המינהל האזרחי. יש יחסי אמון וכבוד הדדי. אפילו עם מחוז ש"י של המשטרה יש שיתוף פעולה מוצלח, כל עוד מדובר בעבירות סמים ורכוש, לא במתנחלים. הבעיה היא בהנחיות של הדרג המדיני לצבא ובשינוי בהתנהגות החיילים. "באו חיילים מעזה", אמר. "בעיקר חיילי מילואים. הם למדו שם להתנהג אחרת".
הריסת בתים, למשל. לטענתו, צה"ל הורס בגדה גם בתים שלא הופללו. "אתם הורסים, והרשות צריכה לממן את השיקום", התלונן.
ההתנכלות לאנשי המנגנונים מכעיסה אותו במיוחד. "מאז תחילת השנה היו 278 אירועים שבהם הצבא התנכל לאנשים שלנו. אותו איש מנגנון שמחלץ בשלום מתפללים מקבר יוסף בשכם, נעצר בדרכו חזרה במחסום של צה"ל. משכיבים אותו על הכביש ומצווים עליו להתפשט".
הוא הציג לי סרטונים שמלמדים על השפלה במחסומים של אנשי המנגנונים ושל משפחות. "תיאמתי מראש מעבר של רכב שלנו במחסום חמרה (בכביש אלון). למרות זאת, הורידו את האנשים שלי מהרכב והפשיטו אותם. לאחד המחסומים בשכם הגיע קצין של המינהל האזרחי יחד עם איש שלנו. החיילים תפסו את האיש שלנו והורידו אותו לרצפה. כשהישראלי ניסה להתערב, דחפו אותו הצידה.
"מאז עסקת החטופים התוספו עוד 148 מחסומים של צה"ל בגדה. מספר המחסומים מגיע היום ל-900. הם לא מוסיפים ביטחון – הם מזיקים לביטחון. הם מקוממים נגדכם את האוכלוסייה והופכים את החיים לבלתי נסבלים. במחסום חווארה, ביציאה משכם, יש יום-יום פקקים ענקיים. 300 אלף תושבים כלואים בין מחסומים".
אכן, הפקקים בשטחי הרשות בלתי נסבלים. חוויתי אותם בעצמי. יותר משהם נובעים מעומס רכב, הם מרמזים על ענישה קולקטיבית. "לפני התקופה הנוכחית הילדים שלי היו נוסעים רבע שעה מהבית לבית הספר", אמר בן שיחי. "היום הם נוסעים שעתיים בבוקר ושלוש שעות בצהריים".
מה השתנה בהתנהלות של הרשות לאחר 7 באוקטובר, שאלתי.
"מאז 7 באוקטובר אנחנו שוברים לחמאס את העצמות. חמאס לא מרים ראש עכשיו. זה קורה לא רק בגלל צה"ל".
הרשות, אמרתי, מבקשת לשלוט בעזה. האם היא מסוגלת לעמוד במשימה?
הוא התלבט. "אינשאללה", אמר.
מה אתה חושב על תוכנית הטרנספר של טראמפ, שאלתי.
הוא חייך. "האיש לא בהכרה", אמר. "הוא מכוון רחוק כדי לפגוע קרוב. זה ייגמר בפשרה".
מה תהיה הפשרה, שאלתי.
"הסכמי אוסלו", אמר. "זה הבסיס לשלום. אבו-מאזן מאמין בזה. אנחנו מאמינים".
האם עסקת החטופים, עם השחרור ההמוני של בכירי חמאס והג'יהאד, הביאה לשינוי בהתנהלות שלכם, שאלתי.
"לא", השיב. "אנחנו ממשיכים להילחם נגד חמאס והג'יהאד וממשיכים לדבוק בתיאום איתכם. אתם השתניתם. אתמול אבו-מאזן חזר מירדן. נסעתי לקבל את פניו במחסום פוקוס (מחסום לאח"מים, במבואות רמאללה). החיילים כיוונו אליי נשק. אמרתי, זה בניגוד לנוהל. המח"ט שלנו לא שם על הנוהל, השיב אחד החיילים. המח"ט שלנו עושה מה שבא לו".
הוא הראה לי תצלום של חייל במחסום, נשקו מכוון. "זה לא צה"ל של פעם", אמר.
הסיפור יותר מורכב, אמרתי. הטבח ב-7 באוקטובר חולל שינוי עמוק בגישה של הישראלים לכל פלסטיני. נעשינו חשדנים, מבוהלים, נקמנים. אפשר להבין את זה.
"אבל הגדה איננה עזה", התקומם. "כאן שום דבר לא קרה".
הוא סיפר איך התכוננו המנגנונים לשחרור האסירים במסגרת העסקה: עשו פיילוט בשיתוף גורמי הביטחון הישראליים, ובעקבותיו הוחלט ששב"ס יביא את כל האסירים לרמאללה. מנגנוני הרשות משתלטים על הרחובות. הם דואגים למנוע קבלות פנים, הנפת דגלים והפגנות שמחה. מה שקרה לאחר עסקת שליט לא קורה עכשיו. מרמאללה מפזרים כל אחד לביתו.
הרשות, שנואת נפשו של נתניהו, נותנת לו בעניין הזה שירות ענק: אין חגיגות, אין סרטונים, אין מחאה בישראל על השחרורים.
מה אתה חושב על חברי פתח ששוחררו, שאלתי. גם הם הורשעו במעשי טרור.
"הם טעו", אמר. "גם אצלכם אנשים טעו. אני לא מודאג לגביהם ולגבי משוחררי חמאס והג'יהאד. נפקח עליהם".
המתסיס הראשי
האם אתה מוטרד, שאלתי, מפעולות של מתנחלים.
"כן", אמר. "בינואר היו חמישה מקרים של ירי חי של מתנחלים על פלסטינים, 96 מקרים של התנכלויות ו-124 מקרים של השחתת רכוש.
"סמוטריץ' ובן גביר מלבים את האש בהצהרות שלהם. הממשלה מסרבת לאפשר לפועלים לצאת לעבודה בישראל. זאת מכה קשה לכלכלה. סמוטריץ' גם עוצר את הכספים ששייכים לנו. אתם נתתם כסף קטארי לחמאס, ואני לא יכול לשלם לאנשים שלי ששומרים על הביטחון שלכם. בגלל סמוטריץ' אנחנו נאלצים לשלם לאנשי המנגנונים רק 70 אחוז מהשכר. חמאס מציע יותר, וזה מזמין עריקה ושחיתות.
"סמוטריץ' הוא המתסיס הראשי. הוא צימצם את מרחב הפעולה של המינהל האזרחי. בן גביר מילא את מחוז ש"י של המשטרה באנשים שלו, עם כיפה על הראש. המהלכים האלה יוצרים אנטגוניזם כלפיכם בקרב האוכלוסייה.
"פעם רק מתנחלים יצרו את החיכוך. היום אלה המתנחלים והצבא. היו מקרים שבהם חיילים גנבו כסף במחסומים. רק עכשיו קיבלתי הודעה שחיילים נכנסו לבית במחנה עסכר, ליד שכם, ולקחו ממשפחה תכשיטי זהב".
איך אתה מסביר את העובדה שבזמן שבמגזר הערבי בישראל יש מעשי רצח יום-יום, בגדה הפשיעה נמוכה, שאלתי.
הוא אהב את השאלה. "למרות שהאמצעים שלנו דלים, אנחנו מצליחים לפענח כל מקרה פלילי בתוך שעות", אמר. "לפני שבוע היה רצח בשכם, סכסוך בין משפחות. בתוך שלוש שעות עצרנו את הרוצח, ואז צה"ל נכנס והיינו חייבים לצאת: נמנע מאיתנו להתערב בריב בין המשפחות".
ב-1 במארס יתחיל חודש רמדאן, אמרתי. האם אתה צופה עלייה בטרור?
"המצב הכלכלי והביטחוני עלול להביא לאלימות", אמר. "אנשים לחוצים. בשנים קודמות הממשלה העניקה הקלות בתקופת רמדאן. אני יודע שזה לא יקרה השנה".
יזם נדל"ן גדול לימד אותי לחפש בכל עיר בעולם עגורנים: עיר שאין בה עגורנים היא עיר מתה. ברמאללה הבחנתי בעגורן אחד, בבניין בבנייה בצפון-מערב העיר. לפעמים צריכים להרים את הראש למעלה כדי להבין כמה עמוק השבר למטה.
