1. לקראת הפסקת ההפסקה
תומכי שלב ב' אומרים שנחזיר את החטופים ואז נחזור להילחם בעזה. מתנגדי שלב ב' דואגים שלא נוכל לחזור להילחם בעזה. כך או כך, כמעט כולם מסכימים שבמוקדם או במאוחר, נחזור להילחם בעזה. מדוע שהפעם המלחמה תיראה אחרת? האם נידונו לעוד 15 חודשי לחימה שבהם חמאס סופג מכה קשה – במספרים מוחלטים פי שניים ממה שספגו המצרים ביום כיפור, במספרים יחסיים פי 35 – אבל לא נוקאאוט?
5 צפייה בגלריה
(ג'יפים ליד גבול הרצועה. מחסום הפחד מכניסה אליה נשבר. המחסום היחיד מצוי בתוך החברה הישראלית | צילום: REUTERS/Amir Cohen/)
בצה"ל סבורים אחרת. להלן נימוקיהם, לעיון הציבור: ראשית, קצב ההתאוששות של צה"ל מהיר בסדרי גודל מזה של חמאס. כן, הם מגייסים כוח אדם חדש, גיל ממוצע: 16 וחצי. אבל צה"ל מגיע עם יותר אוגדות, תודות להפסקת האש בצפון. כן, הם מטמינים מטענים מול עיני החיילים, אבל צה"ל יבוא עם הדי־9 שביידן עיכב בעבר. פירוק ג'באליה לחול והריסות ארך יותר מחודשיים, אבל בצה"ל מבטיחים ומשוכנעים שבשאר אזורי עזה זה ייקח פחות זמן, עם יותר אוגדות. לחמאס כבר אין כמעט רקטות וקורנטים, לישראל הגיעו השבוע שני קילוטון חדשים של פצצות, ותודה לטראמפ.
שנית, האוכלוסייה המקומית. יש בג'באליה רחוב של מוסכים פרטיים. מוסא, שחזר לשם בהפסקת האש, גילה שלא נשאר מוסך, לא נשאר בית ולא נשאר בית ספר לילדים. בתום הפסקת האש, כשיתברר שישראל לא מסכימה להכנסת חומרי שיקום, הוא יגלה סופית שגם לא יהיה לו, בדרך לעקירה החמישית מתחילת המלחמה. הנה ראיה שתסיסת האוכלוסייה כן מטרידה את חמאס: בהפסקת האש הראשונה הכי חשוב לחמאס היו המחבלים המשוחררים. כעת – קרוואנים ודחפורים, כדי לייצר תקווה לפינוי ההריסות ובתים נורמליים. יש מי שסבור שצה"ל מתכוון להשמיד את האחרונים עם תום הפסקת האש.
באוקטובר 2023, במחשבי פיקוד הדרום לא הייתה שום תוכנית לכיבוש הרצועה, לכל היותר לפשיטה זמנית בגזרה מצומצמת. בספר הלחימה הישן של צה"ל היה כתוב משפט מאלף: "ככלל, יש להימנע מלחימה בשטח בנוי". מחסום הפחד נשבר.
המחסום היחיד מצוי בתוך החברה הישראלית, שרוצה בהשמדת חמאס אבל עייפה גם היא מבשורות איוב ומימי מילואים. לשווא מנתחים את היחסים בין טראמפ לנתניהו על בסיס אמונה שאינה נתמכת בנתונים, כאילו נשיא ארצות־הברית יגיד לישראל Don't ויכפה את סיום המלחמה. לא את ויטקוף צריך נתניהו לשכנע, אלא את הציבור הישראלי. לשכנע שאין ברירה, אין פרטנר, ונוע נוע סוף.
2. בנפול הדואופול
מוזר להשוות, אבל הסטטיסטיקה לא משקרת: רבין ופרס הנהיגו את מחנה השמאל, לסירוגין, במשך שש מערכות בחירות. לפיד וגנץ הנהיגו את מחנה השמאל־מרכז במשך שש מערכות בחירות גם כן, אם כי בטווח זמנים קצר בהרבה. האיבה, החשדנות ושיתוף הפעולה בין רבין לפרס הגדירו את השמאל הישראלי משנות ה־70 עד שנות ה־90 של המאה הקודמת. האיבה, החשדנות ושיתוף הפעולה בין גנץ ללפיד הגדירו את מחנה רק־לא־ביבי בשנות ה־20 של המאה הנוכחית. לפיד עמד בראש המחנה שלוש פעמים, גנץ שלוש פעמים. הם כבר מיתולוגיה בפוליטיקה המקומית, לא כמו רבין ופרס, אבל עדיין.
האם הסיפור הזה נגמר? כבר קרוב לשנתיים שהסקרים מדרדרים את לפיד לאחור, הרחק מהנהגת הגוש. החידוש הוא ההתרסקות של גנץ. בסקר חדשות 12, השבוע, אם בנט מצטרף, גם לפיד וגם גנץ על נתון חד־ספרתי, יותר קרובים לאחוז החסימה מאשר להובלה. דווקא כאשר גוש נתניהו מאבד עשרה מנדטים, שני המנהיגים שהתיימרו להחליף אותו מאבדים עוד יותר.
האם זו העייפות מלפיד, הוותיק שבחברי האופוזיציה לבד מאחמד טיבי וליברמן? או החשדנות בגנץ, שנכנס ויצא משותפויות עם נתניהו ועוד ידו נטויה? ואולי העובדה שבפעם הראשונה יש תחרות רב־זרועית?
כך או כך, מי שמאיים לשים קץ לדואופול שלהם הוא שלישיית אב"ג – איווט, בנט, גולן. הראשון מציע אופוזיציה לנתניהו בכל מחיר עם מסרים מדיניים ניציים. השני ניסיון כראש ממשלה והבטחה לשבור את הגושים. השלישי – קול ברור משמאל, ועוד מגנרל. מה הפלא שלעומתם גנץ ולפיד נראים פתאום חיוורים ומשומשים? לפיד חזה כבר לפני כשנה שבבחירות הקרובות יהיו בגוש חמש מפלגות בגודל שווה, דו־ספרתי נמוך, אבל ספק אם פילל למצב שבו הוא עלול לסגור את הרשימה מלמטה.
על הרקע הזה קל יותר להבין את האתגרים הלא־צפויים שפקדו את השניים מתוך מפלגותיהם הלא־לגמרי דמוקרטיות. לפיד ניצח בהפרש של 29 קולות בהתמודדות על תפקיד היו"ר מול רם בן ברק, טיול אחר צהריים שהסתבך קשות. לגנץ ממתין אתגר מאיים לא פחות מול גדי איזנקוט. הנ"ל בהחלט שוקל ברצינות רבה הודעה שבכוונתו לדרוש את ראשות המפלגה. הוא לקח קשה מאוד את ההדלפה מסביבת היו"ר שנועדה לצייר אותו כתומך של יריב לוין, ולא פחות קשה את הסקרים ואת סירוב גנץ להפוך את המפלגה לדמוקרטית. בסביבת גנץ מעריכים שיתרצה בסוף, לא בטוח שהם מעריכים נכון. ואם יחליט גנץ לוותר, הוא צפוי לוותר בכלל על הפוליטיקה.
3. מאמין שיש עתיד
אחד משני המנוחים בפוטנציה כבר רגיל לשמוע הספדים על עצמו. השבוע, בכנס בקריית־ביאליק, הקריא לפיד את רשימת ראשי המפלגות שכבר הודיעו בעבר בביטחון שמפלגתו יש עתיד תיעלם – ונעלמו בעצמם: יחימוביץ, לבני, פרץ, גבאי, הרצוג, מיכאלי, מופז, גלאון, זנדברג, הורוביץ, שקד, ישי, כחלון, ליצמן, לוי־אבקסיס, שלח ופייגלין.
ובכל זאת, הפעם זה עשוי להיות שונה. לפיד עצמו מודע לזה. השבוע בכנסת השמיע וידוי מפתיע: "אני מרגיש שאנשים מאוד כועסים עלינו כי הם מרגישים שאנחנו אחראים על זה שהממשלה עוד לא נפלה, והם כועסים בצדק. אני באמת מרגיש אחראי לזה, זה כישלון שלי. הממשלה הזו הייתה צריכה ליפול עכשיו. אף אחד לא חושב שגנץ או יאיר גולן יפילו אותה. זה התפקיד שלי וזה עוד לא קרה".
במחקר עומק של אחת המפלגות התברר שהתיאור שמצביעי מרכז־שמאל סבורים שמתאים לבנט יותר מכל הוא: "עומד במילתו". יש הרבה דברים טובים שהם יכולים לחשוב על ראש הממשלה לשעבר, אבל לא בטוח שזה התיאור ההולם למי שהקים קואליציה בזכות הפרה סיטונית של הבטחות. מה זה מלמד? שבנט נהנה כעת מיתרון משמעותי על לפיד והשאר, יתרון השתיקה והשכחה. שתיקתו היא לא הסיבה לפופולריות אלא הסיבה שהיא לא נסדקת. הוא כמו טופו לאומי – כל אחד סופח אליו את טעמו שלו. אבל הוא יצטרך לדבר מתישהו ויריביו – כל אלה שהוא מעמיד את קיומם הפוליטי בסכנה – להזכיר מה שיוכלו.
במובנים מסוימים, לפיד יכול להתקומם על ההשוואה לגנץ, הרי הוא לא יותר משומש מבנט – למעשה, הם נכנסו לכנסת באותו יום ממש, וזה עשור וחצי אחרי ליברמן. אבל מה יכול להשתנות עבורו? קודם כל, הכל. אשתקד גנץ החזיק 40 מנדטים בסקרים וגולן היה פנסיונר. אבל יש משהו אחד שיכול לחולל תפנית: החלפת גנץ באיזנקוט בראשות המחנה הממלכתי. לפיד וגנץ כבר לא יסחבו את אותה עגלה, אבל עם איזנקוט זה סיפור אחר, נטול משקעים ופותח פתח לארגון מחדש. במקום שתי מפלגות קטנות־בינוניות שיתחרו על תשומת לב ומצביעים, גיבוש מחדש של מרכז הכובד של המחנה. מי יודע, אחרי שיכריעו בסוגיה הקטנה של מי יוביל, אולי אפילו יקראו לזה שוב כחול לבן.
4. משפט אבסורדי
המדינה עצמה מפרסמת בריש גלי שמות של מחבלים שהיא משחררת בשלבי העסקה השונים. אך מצד שני, מתברר שהיא מסרבת לפרסם בשגרה שמות של מחבלים ששוחררו לישראל או ליו"ש, כדי שיידע הציבור וייזהר.
כשארגון זכויות האזרח "לביא" ועורך הדין יצחק בם ביקשו מבית המשפט המחוזי לפרסם את זהות המחבלים ששוחררו בתקופה שקדמה למלחמה, תקופה שבה הנושא לא הובלט בכותרות, לפתע הפרטיות הפכה לערך עליון. בית המשפט בפסיקתו החודש ציטט את חוק הגנת הפרטיות, וטען שאסירים – גם כאלה שעסקו ברצח ישראלים – "לא מתפרקים מזכויותיהם החוקתיות", ובמיוחד לא מזכותם לצנעת הפרט. מה באשר לזכות הציבור שעלול להירצח ולהיחטף בעתיד? בית המשפט קבע כי אמנם יש אינטרס ציבורי בגילוי המידע, אך הוא "לא מספיק חזק" כדי לגבור על זכותם של המחבלים לפרטיות.
וזה לא הכל. הפרקליטות ציטטה בבית המשפט את החשיבות ל"עידוד שיקומו של בעל הרישום הפלילי והשתלבותו המלאה בחברה ובשוק העבודה, כך שחטאו לא ייזכר לו כל ימיו" ועל "חשיבות שילובו של בעל המרשם הפלילי בשוק התעסוקה בשל הקשר בין תעסוקה לשיקום". בזמן שהמדינה מסרבת לפרסם מידע קריטי שיכול להציל חיים, היא עסוקה בדאגה לשיקומם המקצועי של רוצחים מורשעים. מה הלאה? סדנאות לכתיבת קורות חיים לאנשי חמאס?
אין מה לדאוג לתעסוקת המחבלים, שכולם, כידוע, מקבלים משכורות מהרשות הפלסטינית ועשרות אחוזים מהם משתלבים מחדש במקום עבודתם הקודם, ארגון הטרור שאליו השתייכו. בארגון "לביא" דורשים כעת להקים מרשם מחבלים משוחררים, בדומה למרשם הפדופילים הקיים בארה"ב. המשמעות: הציבור יוכל לדעת אילו מחבלים שוחררו, לאן הם חזרו, והאם יש סיכון שהם ישובו לטרור. אם עברייני מין מסוכנים במדינה דמוקרטית כארה"ב אינם נהנים מזכות לאנונימיות, מדוע מחבלים כן?
במסגרת ההימנעות מחזרה ל־6 באוקטובר, לא רק הצבא והפוליטיקאים נדרשים לשינוי תודעתי אלא גם מערכת המשפט. באיזה עולם מופרע מאזנים ברצינות בין זכויות טרוריסטים לנפגעי טרור, ועוד מכריעים לטובת הראשונים? מה לנו כי נלין על שופט מחוזי, כאשר נשיא העליון הנוכחי וקודמו הורו למדינה ב־2018 להכניס מהרצועה בני משפחה של בכירי חמאס לצורך טיפול רפואי, אף שהקבינט החליט לעכב זאת כאמצעי לחץ שיאפשר את החזרת החללים גולדין ושאול. "אין בכוחה של תכלית זו להצדיק הסדר השולל אפשרות לקבל טיפול רפואי מציל חיים בישראל מבן משפחה של איש חמאס". למה? בשל ההכרה בקדושת ערך חיי האדם. מוטב גם לבית המשפט לזכור לפעמים את ערך חיי האדם הישראליים.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
