בדממה, בגשם, עמדו אלפי ישראלים בצידי הדרכים. הם הצדיעו, הניפו דגל ישראל או דגל צהוב, קראו תהילים, חלקם שרו התקווה. הם עמדו בכבישים, בצמתים, בגשרים, המתינו לשבריר של שנייה שבה עברה שיירה עם ארבעה ארונות – אישה, קשיש וטף. שבריר שנייה אחד שבה אפשר לתת כבוד אחרון לשירי ביבס וילדיה כפיר ואריאל, לעודד ליפשיץ, ממקימי קיבוץ ניר עוז, ששבו למנוחה נכונה. זוהי פעולה ספונטנית, לא מאורגנת ולא ממומנת. פעולה טבעית של סולידריות, של חברה חפצת חיים שמבקשת לשאת את התהום האדירה של הצער.
זמן קצר קודם בעזה, בטקס המבחיל שאירגן חמאס, ילדים ונשים רקדו לצלילי מוזיקה צוהלת בזמן שתינוק, פעוט, אישה וקשיש חפים מפשע שנרצחו בשבי הועברו לצלב האדום. ובישראל, בגשם שוטף, בכיכרות ובדרכים, עמדו ישראלים טובים והצהירו גם כלפי אויבינו המרים: אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. זה סוד כוחנו.
