גם כשהיא מספרת את סיפורה בפתח הסרט "הפלה חופשית", אורה שלום מהוססת, ושואלת את בתה, אפרת שלום דנון, יוצרת ובמאית הסרט, האם היא יכולה לספר הכל.
הכל, כלומר על הרגע שבו הבינה שבניגוד למוסכמות האוסרות, היא לוקחת בעלות על גופה: "הייתי חדורת מטרה, מוכנה אפילו למות על שולחן הניתוחים, אבל ידעתי שאת ההפלה הזו אני עושה", אומרת שלום לבתה.
עד 1977 היה בישראל איסור על ביצוע הפלות, ולכן הן נעשו באופן פיראטי וסיכנו את חיי האישה. גם היום, כדי לעבור הפלה בישראל אנחנו צריכות להתייצב בפני ועדה ציבורית ולעבור חקירה מחפיצה ומתישה לפני שנקבל אישור או סירוב להפסקת היריון.
היועצת המקצועית של הסרט היא ד"ר שרון אורשלימי, שאת הדוקטורט שלה כתבה על אמצעי מניעה בישראל. "הסרט הוא מסמך היסטורי חשוב, שמראה כמה אנחנו חייבות לאמהות ולסבתות שלנו שהתעקשו על זכותן להפיל", אומרת ד"ר אורשלימי, שכבר 15 שנה עוסקת בתחום, גם כאקטיביסטית וגם כאשת מקצוע ב"פורום 21 – שומרות על זכותך להחליט", שמלווה צעירות בהליכי הפסקות היריון. לדבריה, "השליטה על תחום ההפלות נובעת ממניעים פוליטיים ודתיים. למרות שהפסקות היריון בישראל הן נגישות, ממומנות וגם לא רבות יחסית למדינות ה־OECD, חוק הפסקות ההיריון אינו מכיר בזכות האישה להחליט, אלא בזכות הוועדה לאפשר".
מה הסיכוי לבטל את המצב הזה?
"באקלים הפוליטי הנוכחי הסיכוי לזה קלוש עד אפסי. היה ניסיון בממשלת השינוי של בנט ולפיד, אבל לא הייתה לה היתכנות פוליטית. כן הצלחנו לקדם רפורמה בעזרת תקנות בתוך החוק, כך שהוועדות הפכו יותר נגישות עבור נשים שעד לא מזמן לא היו יכולות לעבור ועדה".
לעומת ישראל השמרנית, מתברר שבהרבה מדינות במערב ולהפתעתנו גם במזרח ובאמריקה הלטינית, מתקיימת ליברליזציה בחוקי ההפלות ומאפשרים בהן הפלה על פי דרישה. "כלומר אישה רוצה – אישה מקבלת, עד שלב מסוים בהתפתחות העובר", אומרת ד"ר אורשלימי.
וארצות־הברית היא סאגה עצובה נפרדת.
"פולין, הונגריה וארצות־הברית עשו רגרסיה. במדינות שונות בארה"ב הפלה אסורה גם במקרים של אונס, גילויי עריות או מומים חמורים בעובר".
ירדן בלינקי, חברת סגל במכללה האקדמית תל־אביב–יפו, מדברת בסרט כמי שעברה הפלה. "המציאות בישראל חייבת להשתנות, גם מבחינת החוק וגם מבחינת השיח החברתי בהקשר של הפלות ומיניות בכלל", היא אומרת.
את מרגישה שיח מקטין ושיפוטי כלפי מי שעברה הפלה?
"בהחלט, כלפי מי שנכנסה להיריון לא רצוי, מי שחוותה הפלה. נסיבות חייך לא מעניינות אף אחד ויש ציפייה שתלדי בכל דרך. ואני אומרת שאישה צריכה שתהיה לה האפשרות להחליט עבור עצמה. לא המדינה, לא החברה, לא הוועדה, לא בן הזוג שלה ולא ההורים שלה רשאים להחליט עבורה".
מה את חווית מול הוועדה?
"הרגשתי שאני עומדת בפני חקירה וצריכה לתת דין וחשבון על המיניות שלי, על הגוף שלי ועל ההחלטות שלי, מה שאומר שהגוף שלי לא שייך לי".
יוצרת הסרט, אפרת שלום דנון (מפיקה אסנת טרבלסי, כאן 11), מסבירה: "יצרתי את הסרט כדי לזעוק את הזעקה שהושתקה לגבי זכות הבחירה של אישה על גופה וכדי לשבור את קשר השתיקה סביב נושא ההפלות בישראל. נשים בישראל לא מדברות על הפלות שעשו, הן לא מספרות לאמהות שלהן ואפילו לא לילדות שלהן. יש המון אשמה ובושה סביב החוויה".
הקפדת מאוד לשלב בסרט נשים מכל קשת האוכלוסייה בישראל.
"נכון. בסרט יש פסיפס של נשים מכל קצוות החברה ומכל הגילים, עם סיפור אחד שמשותף לכולן. הצפייה בסרט מאפשרת לעקוב אחרי ההקשרים הפוליטיים הרחבים ואחרי המנגנונים שעושים שימוש ברחם למטרות לאומיות־דמוגרפיות. הסרט מראה איך הממסד הציוני, הדתי והרפואי שלט ועדיין שולט בנשים למטרותיו".
ההיסטוריונית וחוקרת נשים ומגדר, פרופ' לילך רוזנברג־פרידמן מאוניברסיטת בר־אילן, היא מחברת הספר "ציונות מבטן ומלידה", שעוסק בילודה בתקופת המנדט ובימי ראשית המדינה. לדבריה, בעוד ישראל היום היא שיאנית ילודה, בעבר הייתה הילודה בשיא השלילי שלה, והיה ריבוי הפלות יחסית למה שקורה היום. "תפיסת העולם הייתה שמשפחה קטנה היא בסיס לחברה מודרנית, היה חוסר ודאות לגבי העתיד, ונשים הרות פחדו לאבד את מקום העבודה", היא מסבירה, "גם השואה הייתה תמרור אזהרה לכך שיותר קל לברוח עם שני ילדים – אחד בכל יד. בשנות ה־60 שיעור הילודה מתחיל לעלות ושיעור ההפלות מתחיל לרדת, בניגוד למגמות בעולם. אני רואה את זה נובע מתוך התפיסה הישראלית שהמשפחתיות היא עוגן".
