1. "אמא מה קורה לגוף כשמתים?" רשי שואל אותי כשאנחנו שומעים ברדיו על החזרת החטופים החללים. "מה זה גופות?" אני מנסה הכי פשוט: "זה הגוף של האדם אחרי שהוא מת, הנשמה שלו יוצאת ונשאר רק הגוף". כן, אל תכניסי דרמה, אני נותנת לעצמי הוראות בימוי.
"אבל מה קורה לגוף כשמתים? זה ככה?" הוא מתחיל להדגים לי צורות מוות שונות. "זה כמו שישנים, רשי, רק שלא מתעוררים". נראה שהתשובה סיפקה אותו. הרי זה לא שקר מוחלט. גם במחזה המלט, המלט בעצמו, במונולוג המפורסם להיות או לא להיות, מתייחס למוות כמו אל שינה נצחית. "למות, לישון, אולי גם לחלום". אולי כן הנשמה נפגשת בשמיים, אולי באמת כל מה שאומרים נכון, והם בגן עדן עכשיו.
2. כשהייתי בת ארבע, הלכתי עם אמא שלי לראות את הסרט "במבי". זאת הייתה חוויה מכוננת. אמא של במבי נורתה בדקות הראשונות של הסרט, במבי התייתם באחת. אני בת הארבע מסרבת לקבל את זה, קמה מהמקום ורצה אל הבמה באולם, אני נעמדת עליה ודורשת שבאופן מיידי יפסיקו את הסרט ויתקנו!
אמא שלי מספרת שמיררתי שם בבכי, רקעתי ברגליים וסירבתי להניח לעניין. צעקתי אל החושך שהסרט חייב להיפסק באופן מיידי. במבי לא יכול להתייתם. לא הייתי מוכנה לקבל מציאות כזו, גם לא בסרט. שישנו את הסרט – עכשיו.
יש לי זיכרונות מעומעמים של הורים זרים ניגשים אליי ומנסים לרכך אותי. אני זוכרת שמישהו אמר: "היא בגן עדן עכשיו", ולמרות שלא ידעתי מה זה, זה נשמע לי סביר. אמא אחרת ניסתה לעזור לי לרדת מהבמה, וכל מיני אנשים ניגשו לאמא שלי ואמרו לה: "בהצלחה בגיל ההתבגרות", וכל מיני התלחששויות.
3. בסוף אמא שלי אמרה שזה רק סרט, וזה דיסני, ויהיה בסוף טוב. שוולט דיסני עצמו גם פחד מהמוות והקפיא את עצמו. אני חושבת שעניין ההקפאה הצליח להוציא אותי מהטנטרום וחזרתי למציאות.
והגוף של אמא של במבי פשוט שכב שם ביער, כשבמבי מנסה להעיר אותה, ואני לא יכולתי לשאת את זה. אמא שלי אמרה שתכף זה ייגמר ושאני יכולה להתחבא מתחת לכיסא בינתיים. וזה מה שעשיתי. אני מתחת לכיסא הזה כבר שנה וחמישה חודשים, או משהו כזה. אני פשוט לא יכולה לשאת את זה.
