מכירים - בטח מכירים - את הביטוי השנוי במחלוקת הזה, "אוכלי מוות", שמיוחס משום מה רק לציבורים מסוימים? יופי. בואו נשכח לרגע מהם, כי מאז 7 באוקטובר, כולנו אוכלי מוות. במובן המילולי ביותר של המילה.
אנחנו אוכלים מוות בוקר, צהריים וערב. מאביסים אותנו בו, ואנחנו - חלקנו מרצון וחלקנו בכפייה - אוכלים. רק תראו איך אנחנו - וגרוע מזה, ילדינו - מתעסקים כיום בשוטף בדברים שבמדינות אחרות נראו לאחרונה רק בסרטי אימה מוגבלים לצפייה ובסדרות זולות: איברים כרותים, גופות שרופות, גופות לא-נכונות, זיהוי שרידי גופות, ילדים מתים, ילדים נרצחים בידיים חשופות וגופותיהם מושחתות. רשימה חלקית מאוד. כל יום מאז 7 באוקטובר - וביתר שאת הימים האחרונים - הוא ליל המתים הלא-חיים של כולנו, כמעט בכל גיל. המוות - בצורתו המקברית, המזוויעה, המשחיתה את הנפש והרשתית ביותר, נוכח בכל מקום, בכל זמן.
במובן הזה, כולנו עברנו לחיות על קרקע נפשית חרוכה וספוגה בדם, גופות ומוות.
אני לא רוצה - אבל אין לי ברירה אלא - לחשוב על השפעתם של מראות מהסוג הזה, או אפילו רק מילים או דימויים, על ילדים ובני נוער שנחשפים אליהם. והם נחשפים, אל דאגה; אם אנחנו לא מספרים להם, יונית והחבר'ה באולפן, ואפילו דובר צה"ל עצמו, לא יחסכו מהם מילים ותיאורים.
המקבריות, זילותם הגמורה של חיי וגוף אדם, אובדן צלם אנוש וחילול כבוד המת - הכל הפך מטבע יומי עובר לסוחר בישראל שמאז 7 באוקטובר. כן, חמאס התחיל והוא המוזיל הראשי לצרכן, בוודאי. אבל תקשורתית לפחות, קשה לומר ששמרנו מצידנו על איפוק. התקשורת הישראלית המסחרית לא תזהה איפוק גם אם ייפול לה על הראש ויגיד: "היי, אני איפוק, נעים מאוד, כאן לשירותך".
התוצאה היא מהפך לאומי כמעט מושלם: מאומה שקידשה במובהק ערכים הומניים וכלל-אנושיים, נגררנו לתהליך מהיר של דה-הומניזציה וקהות חושים מוסרית. אי-אפשר, אולי, להאשים אותנו, אבל בואו נסתכל רק על הדה-הומניזציה הזו כפי שהיא, כעובדה. כי כמו כל מי שנחשפים יותר מדי למוות, לחיים שהחיים ניטלו מהם, ולגופות ולבני אדם נטולי הקשר אנושי - רק חומר שהושחת - התפתחו גם כאן הקהות הרגשית הנלווית, האטימות, המיזנתרופיה התרבותית, ולבסוף התוצאה הצפויה: אידיאולוגיה שמקדשת אכזריות ומוות כערך. אידיאולוגיה שמתקרבת לזו של אויבינו וכבר מיישרת איתם קו; המוות כערך שראוי להילחם עליו - ולו לצורכי נקמה - והחיים כחסרי חשיבות ומשמעות אם אינם נמסרים על קידוש המוות.
אוכלי מוות, בקיצור.
דה-הומניים, אם להישאר אקדמיים.
והישראלים - ובעיקר ישראליות - שאתם רואים סביבכם עדיין יוצאים מדעתם מדי יום לנוכח החדשות, לנוכח הדמיונות, לנוכח ההבנות על מה שאירע לילדים, נשים וגברים חפים מפשע - הם מי שמנסים, בכוחותיהם האחרונים, להיאחז בהומניזם, בשעה שכל גופה מושחתת נוספת שומטת אותה מתחתם עוד קצת.
מכאן קצרה הדרך ל"אין חפים מפשע בעזה" ולמלחמת נצח על בסיס נקמה המוגשת חמה גם לאחר שהוגשה כבר פעמיים והספיקה להתקרר; הכל מתחיל מדה-הומניזציה של הנפש, מהסוג שכולנו, במידה זו אחרת, עוברים כעת. האם תיאחזו באנושיותכם ובאנושיות בכלל? האם תתעקשו עליה? בסוף, מדובר בבחירה אישית. כי לאומית, ישראל כבר בחרה.
האם תיאחזו באנושיותכם ובאנושיות בכלל? האם תתעקשו עליה? בסוף, מדובר בבחירה אישית. כי לאומית, ישראל כבר בחרה
