הנשמה העשירית // יגאל סרנה } תשע נשמות } 215 עמ'
יגאל סרנה לא נולד חתולאי. הוא נולד למשפחת שארים פולנית זעירה בתל-אביב של שנות ה-50, וגדל ללא חתול או כלב, אפילו לא עם תוכי. המילה שהייתה הכי מזוהה עם חתולים בסביבת ילדותו הייתה "קישטא" — "לך מפה, הסתלק". אלו היו חתולי רחוב, חתולים שמצאו את מזונם בפחי אשפה. הוא לא ראה חתול בשום בית. וכך המשיך לחיות, חיים נטולי חתולים, עד שבשליש האחרון של חייו הגיעה אהובתו אורית עם חתולתה גרייסי. "כחוב לאהבה, קיבלתי אותה לביתנו", כותב סרנה, "ואחר כך לארץ החדשה שעקרנו אליה עד שחדרה לליבי כחץ".
'הנשמה העשירית' מעמיד במרכזו את סיפור התפתחות יחסיו של סרנה עם החתולה גרייסי, שהוא גם מסע חניכה אל עולם החתולים ואל תופעת יחסי אדם-חתול בכלל. זהו מסע חובק עולם, תרבויות וזמנים, שבוחן בנונשלנטיות את מקומו של החתול בחיי האדם מהעולם הקדום (היווני, הסיני וההודי וכדומה) עד התרבות העכשווית. סרנה מסתמך הרבה על שיחות עם בעלי חתולים, בתוכם לא מעט סופרות ומתרגמים ישראלים ולא ישראלים, הוא קורא חתולים בספרות מודרנית, ואף נוגע בספרות מחקרית העוסקת בחיי חתולים. בספר מובאות גם לא מעט אנקדוטות, אמירות ואף בדיחות משעשעות מאוד. למשל, האמירה "נדמה כי מאחורי כל גאון עומד חתול", או "דברי" החתול הבריטי, לארי, מדאונינג 10: "עברתי כבר שישה ראשי ממשלה, תמיד אותו הדרעק". המארג העשיר והמגוון של המקורות מעמיד ספר שהוא לא רק מסע אישי של התפתחות היחסים בין אדם מסוים לחתולה מסוימת, אלא גם ספר על עצם ההיתכנות של תקשורת משמעותית בין שני שונים רדיקליים, אדם וחתול.
המפתח לתקשורת כזאת הוא כנראה אהבה. אבל מהי אהבה? האהבה בין סרנה לגרייסי לא הייתה תמיד גן של שושנים. לו היינו נתקלים באקראי, ללא הקשר, בשורות הבאות, יכולנו לחשוב שמדובר בטקסט סאדו-מזוכיסטי, שדמות החתולה שעומדת במרכזו נוצרה בהשראת דרקולה או קרמילה: "מעולם לא דיממתי במהלך התפתחותה של מערכת יחסים אוהבת כמו במקרה של גרייסי. ראשית אהבתנו והמשכה היו רצופות שריטות וסימני נשיכה. לא אחת ננעצו בגב ידי או זרועי ניביה החדים, ומכריות כפותיה הרכות נשלפו ציפורניים שהותירו בי נתיבים מדממים ולא אחת התקשו להשתחרר מן העור. ניתרתי, צעקתי, זעמתי, אבל כשהבטתי בה ראיתי רק תימהון, לא כוונת זדון, וכעסי פג. אם כן, זוהי קרבה, אלו כוויות של חיבה ושל למידה".
ביצירת קשר בין שונים יש תהליך למידה, אומר סרנה. מה רוצה חתול? החתול הוא חיה עצמאית, לא צייתנית ככלב, כך אומרים, חיה שאינה מתמסרת בקלות, והיא-היא זו הבוחרת ומאמצת את "בעליה". "חתולים מזהים לא אחת 'מתנגדים' כמין אתגר", כותב סרנה. ישנה תופעה של חתול שמשתלט על קשר זוגי וממיר את האדם המאמץ אותו בפרטנר.ית של אדם זה. יש חתולים שמנהלים חיים כפולים, "בוגדניים". הם חיים בשני בתים, בכל בית יש להם שם אחר, אוכל אחר וליטופים אחרים, והבעלים, הטוענים כל אחד לבלעדיות על החתול, מגלים זאת רק במקרה. מה רוצה אדם שמתחבר לחתול, פרט לאהבה ולתקשורת בלתי אמצעית? הוא רוצה שהחתול האהוב, על פרוותו הרכה והמענגת, יישאר אצלו לעולם. "במסעותי בין החתולים גיליתי כי היעלמויות חתולים פירושם שברון לב של הבעלים אף יותר ממותם... לכן רבים כמו אורית אינם מתירים לחתולי הבית שלהם לצאת מפתח הבית כלל", כותב סרנה.
"עכשיו אני נזכר כי גרייסי לא הביעה כל התנגדות אידיאולוגית לתנועה אל פורטוגל. האם אפשר להסיק מכך אדישות פוליטית או אַ-ציוֹניוּת?" שואל סרנה בהומור דק. אבל בסיכום המסע אל עולם החתולים הוא מנסח תובנה מורכבת הקושרת את ההתקרבות בינו לבין החתולה — לאופיין השונה של ארץ המוצא וארץ ההגירה: "נדמה לי כי בסופו של דבר, ההתקרבות ביני ובין גרייסי אירעה בחסות הטבע. לא בג'ונגל האורבני של העיר שהיינו נצורים בו יחד בדירת קרקע קטנה, מוקפת חצר מוזנחת, צפופה בין בתי מידות רבי דיירים. לא תחת לחץ של ארץ מסוכסכת עם עצמה ועם אחרות. מקום שבו איש אינו מדווח על מספר החללים מקרב החתולים במלחמה שתוקפת כמו מחלה ממארת את האזור שגרייסי גדלה בו לצדנו. יש להניח שמדובר באלפים רבים של חללים פרוותיים. ראיתי צילום נוגע ללב של ילד נושא חתול שנותר מכל משפחתו שמתחת לחורבות. [...] במעונה הפורטוגלי כמו נהפכה החתולה ממיעוט עירוני של חיות בית ורחוב בעל זכויות מוגבלות, שנאלץ להגן עליהן עד בית המשפט העליון, לנציגה של רוב חי שיש להתחשב בו וזכויותיו מוכרות על ידי הטבע השולט בכול, יצור שקיומו בולט ומובהק יותר מהאדם במקום ששמו טבע". •
מה רוצה אדם שמתחבר לחתול, פרט לאהבה ולתקשורת בלתי אמצעית? הוא רוצה שהחתול האהוב, על פרוותו הרכה והמענגת, יישאר אצלו לעולם
