רק כשהגיע ארצה אחרי כמעט 500 ימי סיוט בעזה נודע לאלי שרעבי שאשתו ושתי בנותיהם נרצחו ב-7 באוקטובר. שגיא דקל חן נודע אחרי 498 יום שנולדה לו בת. עודד ליפשיץ הי"ד הלך לעולמו בגיהינום העזתי, מבלי לדעת, יש להניח, שאשתו יוכבד ליפשיץ נחטפה ושוחררה בחיים. מה המניע והמטרה שעומדים מאחורי מניעת המידע מהחטופים על בני משפחותיהם?
נזכור, מה שעוברים החטופים במנהרות עזה איננו שואה. ניצולי אושוויץ, דכאו, בוכנוולד או ברגן בלזן סבלו יותר, איבדו יותר ונראו הרבה יותר גרוע. יחד עם זאת, הדנ"א השטני של חמאס שאב לא מעט מהנאצים.
גם הם ניהלו מלחמת חורמה על המשפחה היהודית, אחד ממנועי העוצמה החזקים ביותר שלנו לאורך כל הדורות. משפחות שהגיעו שלמות לאושוויץ, הופרדו באבחת מקל. אבות לכאן, אמהות לשם, ילדים - תלוי בגיל. מעקב אחרי זוועות 7 לאוקטובר מזהה את הניסיון לקעקע את שלמות המשפחה ולגזור עליה מלחמה פסיכולוגית סדיסטית. ביישובי עוטף עזה, ששתו את כוס התרעלה - חוזרים המקרים של משפחות שנרצחו חלקית, כדי להותיר את האחרים הרוסים. בנרצחי ונחטפי נובה בני זוג הופרדו באכזריות. מי לחיים ומי למוות, מי לחטיפה ומי לפליטה.
הכל כדי שהסבל יועצם מרמיסת המשפחה. על רקע זה זוהרות באור יקרות משפחות החטופים. אצל כולן בולטת התמסרות עד אין קץ למאבק, לתפילות, לפגישות עם כל מי שניתן בארץ ובחו"ל כדי להציל בני ובנות משפחה. אנשים ונשים אלמונים שלא היינו שומעים את שמם מעולם, עושים דברים שלא חלמו שיעשו. נפגשים עם שועי עולם, מתראיינים, מופיעים באולמות ענק ובחוצות עיר בארץ ובחו"ל.
כשמתבוננים על מפגשי החטופים אי-אפשר שלא להחסיר נשימה מול עוצמת הקשר המשפחתי. עם ההורים, אבל לא רק. ופתאום עוד תופעה: צצו אינספור בריתות "משפחתיות" ללא קרבת דם. קשרים שיש להניח שיישארו. החטופים, אני מניחה, יגלו מעגל גדול של זרים שרואים בהם בני משפחה.
עם צאת השבת עברה הבשורה בבתי אלפים רבים בארץ ובחו"ל: "עומר בן שלי" בבית. אף אחד ממי שפצחו בריקודי שמחה על הבשורה לא ראה, ויש להניח שרובם לא יפגשו, בעומר. אבל כולם התחילו את יומם ב"מזמור לתודה" – מתהילים.
אתמול בבוקר מחקתי ברננה את שמו של עומר מרשימת אמירת התהילים היומית שלי, יחד עם טל בן ניצה (שוהם) ועומר בן ניבה (ונקרט), בני המשפחה הגדולה של כולנו ששבו הביתה. בידיים רועדות שיניתי את הפרטים של אריאל, כפיר ושירי ביבס והצמדתי לשמותיהם את שמות אבותיהם.
ושאלה קשה וגדולה לא מרפה. איך זה ששוב ושוב אנחנו לא לומדים שאחים אנחנו? הסדיסטים של חמאס מטרגטים את חיבורי המשפחה היהודית, ואנחנו שבויים שוב ושוב בפירוד ובפירוק. עדיין לא הבנו שאם נותנים לה לתפקד באחדות, את המשפחה היהודית אי-אפשר לנצח? לא מגיעה לשבים מתנה משפחתית של אחדות?
שאלה קשה וגדולה לא מרפה: איך זה ששוב ושוב אנחנו לא לומדים שאחים אנחנו?
